דעהחירות ושיוויון? האתגר של המחנה הליברלי
דעה
חירות ושיוויון? האתגר של המחנה הליברלי
כדי לגבש את המחנה יש להפסיק השתקת השיח סביב סוגיות ערכיות הקשורות בזהות היהודית של המדינה. השותפים צריכים להגדיר עמדתם לגבי החירות והשוויון בפני החוק ביחס לכל התושבים, אחריותם להפסיק לטאטא את השיח הזה ולהתמודד מולו - אחרת מחנה זה נדון לכישלון
שאול אמסטרדמסקי כתב באופן מנומק על לידת המחנה הליברלי בישראל, ואכן השבועות האחרונים מציירים תמונה של מחנה פוליטי בעל אג'נדה הנלחם על ערכיו. צודק אמסטרדמסקי בכך שכבר מעל עשור המחנות הפוליטיים בישראל אינם מוגדרים היטב - מהו ימין ומהו שמאל, ובמיוחד מהו מרכז. על רקע זה הציע אבחנה של מחנה מתגבש, המחנה הליברלי, שרוצה "חירות ושוויון בפני החוק, נקודה." על פניו זה נשמע הגיוני. המחנה דוגל, בין השאר, בשוויון זכויות לנשים ולהט"בים, במיגור השחיתות, בנשיאה שווה בנטל ובלימודי ליבה. על אלה יחתמו, כך נראה, כל מנהיגי המחנה: סער, גנץ, ליברמן, לפיד, מיכאלי וגם גלאון, אך ההסתכלות על ערכי החירות תחת הפריזמה הזו מתעלמת מפיל חשוב בחדר: יחסי יהודים-ערבים ובפרט מדיניות ישראל מעבר לקו הירוק ומעמדו החוקי של המיעוט במדינת ישראל.
אמסטרדמסקי ואחרים אולי חושבים שניתן לשים את הסוגיות הללו בצד ולכונן מחנה ליברלי של כל מי ששותף לרעיון חירות ושוויון בפני החוק. אולם, למחנה זה צפויים אתגרים משמעותיים, שכן המחנות הפוליטיים בישראל עדיין מוגדרים היום על בסיס עמדות ותפיסות בנושא הסכסוך ויחסי יהודים-ערבים.
שאלו עצמכם, מה מבדיל בין גדעון סער, שרן השכל, ליברמן ועוד פוליטיקאים שמגדירים עצמם בימין, לבין יאיר לפיד ואורנה ברביבאי? מה מבדיל בין מירב כהן למירב מיכאלי? ברוב הסוגיות הליברליות הנפוצות בשיח הפוליטי סביר להכניס שנקבל הסכמה די גורפת. נישואים אזרחיים? תחבורה ציבורית בשבת? שוויון מגדרי? בנושאים אלה ניתן יהיה להגיע להסכמות, אבל מה לגבי יישום עקרונות החירות והשוויון באשר למבנה הבעלות על קרקעות בישראל? מה לגבי היחס לפלסטינים? מדיניות בהתנחלויות? איחוד משפחות? האפשרות של מפלגות ערביות להתמודד לכנסת? מה יגיד המחנה הליברלי כאן? והשאלה הקריטית ביותר: מה יהיה על המחנה הליברלי במשבר הביטחוני הבא, אם תפרוץ אינתיפאדה נוספת? שומר החומות 2?
לצערנו, האופן שבו ניתן ליישם ערכים ליברליים בקונטקסט הישראלי הייחודי כמעט ולא נדונה על ידי מובילי המחנה. 75 שנה אחרי הקמת המדינה, חלקים באוכלוסייתה בטוחים יותר מאי פעם בערכים הליברליים שהם מבקשים ליישם. אולם באותה עת, אותן קבוצות נבדלות אלה מאלה ביחסן לסוגיות ערכיות בסיסיות הקשורות בזהותה היהודית של המדינה. חלקן לא גיבשו תפיסת עולם מוצקה לאחוז בה. ההצדקות האידאולוגיות שניתנו בעבר כמו פגו, אולם לא נמצאו חדשות. בג"ץ היווה תחליף נוח להיתלות בו, לא רק כפוסק משפטי, אלא בעיקר כמגדלור מוסרי המראה את הדרך ומכריע מה ראוי ומה לא.
על מנת לגבש מחנה ליברלי בר קיימא הגיע הזמן להפסיק להשתיק את השיח הפוליטי בנושאים הללו, למרות שהוא קשה ונוגע במקומות הראשוניים ביותר של תפיסת הזהות שלנו. כל השותפים במחנה צריכים להתמודד באומץ גם עם הסוגיות המורכבות, ולהגדיר את עמדתם הערכית לגבי מהות החירות והשוויון בפני החוק ביחס לכולם, לא רק כלפי החרדים. השאלה איך יהודית ודמוקרטית – אבל דמוקרטית באמת – יכולות לדון בכפיפה יחד צריכה להיות מרכזית ביותר בחשיבה הפוליטית של מי שמחשיב עצמו במחנה הדמוקרטי. אחריותם של הפוליטיקאים היא להפסיק לטאטא את השיח הזה, ולהתמודד עם השאלות הללו באומץ, אחרת מערכת החינוך הליברלית אותה מבקש אמסטרדמסקי להקים תמשיך להתעלם – כמו המחנה עצמו – מסוגיות חשובות לאין שיעור בפוליטיקה הישראלית, ותהיה חשופה להתדרדרות מהירה ואף לפירוק ברגע שאחת מסוגיות אלו תרים ראשה. ולא רק מערכת החינוך, גם הגוש כולו יהפוך להיות אות מתה בספר הדברים של הפוליטיקה הישראלית, כשנחזור לגושי הימין והשמאל הכה מוכרים לכולנו.
ד"ר לירן הרסגור היא חברת סגל במחלקה לממשל ורעיון מדיני, בית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה
