ראיוןהחוקרת שמזהירה: "הממשלה לא מדברת לכל העם - וזה מפורר את החברה"
ראיון
החוקרת שמזהירה: "הממשלה לא מדברת לכל העם - וזה מפורר את החברה"
פרופ' ברוריה עדיני, ראש החוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת ת"א, מזהירה שהחוסן הלאומי נשחק, מסבירה מדוע "ביחד ננצח" הוא ביטוי מופרך ועומדת על חשיבות התקווה; לדבריה, "אחרי 7 באוקטובר אנחנו בטראומה המונית ובתום המלחמה המשבר רק יחריף"
פרופ' ברוריה עדיני, ראש החוג לניהול מצבי חירום ואסון בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת ת"א ומומחית לחוסן לאומי, את והצוות שלך סוקרים בשנים האחרונות את "מצב האומה". מה זה אומר בדיוק?
״הנושא שאני מתמקדת בו הוא החוסן של הפרט, רמת החוסן של הקהילה ורמת החוסן של החברה בכלל. וזה כולל את כל מנגנוני ההתמודדות עם סכנה, חרדה, דיכאון, תקווה ועוד. חוסן הוא היכולת להתמודד ולהתאושש בהצלחה ממצבי משבר, לחזור לרמת התפקוד שלפני המשבר או אפילו להתעצם כתוצאה מממנו. בדקנו את זה בסקרים עם מדגם של 2,000 משיבים קבועים 8 פעמים במשך הקורונה, 3 פעמים במשך נסיון ההפיכה המשטרית ו־4 פעמים במשך המלחמה. אנחנו מודדים את זה במחקר לאורך זמן, ואז אנחנו בוחנים זאת בהתאם לאופן שהציבור שופט את קבלת ההחלטות של גורמי השלטון ואת איך שהחברה שלנו מתנהלת״.
מה זה בכלל "חוסן לאומי"?
"חוסן לאומי בנוי מכמה מרכיבים: פטריוטיות, תחושה של חיבור למדינה וכמה אני מאמין שהמדינה תעזור לי ותהיה פה ערבות הדדית, תחושה של צדק חברתי ועוד".
איך היית מגדירה את מצב החוסן כעת?
״בחוסן האישי אנחנו רואים התרגלות: אנשים רואים שלמרות המצב הקשה והמלחמה המתמשכת הם יכולים לשלוח את הילדים לבית הספר וללכת לעבודה. הם מרגישים שהם יכולים לתפקד ולהתמודד. הגענו למלחמה הזאת עם שסעים קשים אחרי שנתיים וחצי של קורונה, עם נסיון להפיכה משטרית, וראינו לאורך זמן מגמה ברורה של ירידה בחוסן הלאומי. זה היטשטש לרגע כי כולנו היינו בשוק נוראי ב־7 באוקטובר, הרגשנו שעצם הקיום שלנו מצוי בסכנה גדולה, אז היתה התלכדות — ותחושת החוסן עלתה מאוד. צריך להבין שבאוקטובר עם השוק הנוראי התחושות המרכיבות את החוסן הלאומי דווקא התגברו. אבל מהר מאוד, כבר בנובמבר, ראינו ירידה. במדידה האחרונה, באפריל, ראינו שהלכידות החברתית ממש בצניחה. כשמדברים על 'ביחד ננצח' — הציבור לא שם. אנחנו מתרחקים אחד מהשני. למרות שתחושת החרדה ירדה כי יש שגרת חירום, האמון של הציבור במדינה ותחושת החיבור אליה בפטריוטיות וסולידריות — במגמת ירידה״.
על תפקוד הממשלה: "השלטון המרכזי צריך קודם כל לייצב את המערכת — לא להעצים את חילוקי הדעות והמחלוקות. עליו לנסות לראות איך עובדים יחד ולא לעסוק בהשמצות"
מה המשמעות של זה?
״אלו נתונים שמעידים על עד כמה אנחנו מסוגלים לשתף פעולה אחד עם השני ולהזדהות זה עם זה. ואם הנתונים בירידה זה אומר שאנחנו מפסיקים להסתכל על עצמנו כחברה מאוחדת שיש בה הסכמות ומוכנה לעבוד יחד כדי לשתף פעולה ולממש יעדים. זה מראה שנוצרים יותר ויותר פערים שמתרחבים. ההשלכות יכולות להיות למשל שאנשים יפסיקו להתנדב לסייע לאוכלוסייה חלשה יותר, וגם להתגייס למילואים — אנחנו רואים היום שהנכונות הזו הולכת ופוחתת. ראינו לאורך נסיון ההפיכה המשטרית שיש שתי קבוצות שונות מאוד ומרוחקות מאוד. חשבנו שהמלחמה ליכדה את כולם, אבל לא — המחלוקות צפות שוב. אנחנו רואים קבוצות רחבות באוכלוסייה שלא מוכנות לשתף פעולה אלו עם אלו. זו ממש סכנה.
"כך גם בעניין האמון: אם מחר יגידו למפונים: 'אתם יכולים לחזור לצפון או לדרום', לא יהיה שיתוף פעולה כי האמון במוסדות המדינה הולך ויורד. יש חשש שלא נוכל להחזיר את החברה למצב תקין, כי היא בנויה על אמון ועל לכידות חברתית. אני חוששת שאם זה לא ייעצר — וזה לא ייעצר בלי שהשלטון והחברה האזרחית ינקטו בפעולות — אנחנו לא נוכל כחברה להמשיך לתפקד. נראה קשיים הולכים וגוברים, ירידה בנכונות לדאוג לזולת. זאת תופעה מדאיגה מאוד״.
איך משנים את זה?
״כדי שזה ייעצר צריכה להיבנות מערכת אמון. כשאני שומעת ביטויים של צד אחד נגד השני במעין ביטול או ביטויים של שנאה — זה מאוד מדאיג. אנחנו רואים אלימות של המשטרה נגד מפגינים שיום לפני כן נלחמו בצפון או בדרום, יש תחושה שהממשלה לא מדברת לכל הקהלים בעם — זה מפורר חברה, וחברה מפוררת לא יכולה לעמוד מול איום חיצוני. איך משנים את זה? אנחנו עושים את הסקרים האלו כדי שקובעי המדיניות יוכלו לעשות איתם משהו. שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות יכולה לעזור, למשל״.
מה זה אומר?
״הדבר שמשפיע בצורה המובהקת ביותר על בנייה של חוסן חברתי זה תקווה. מה זאת תקווה? לא איך קמתי בבוקר ואיך אני מרגישה, אלא איך אקום מחר, בעוד חודש, בעוד שנה. בכל המשברים הקודמים, וגם בנוכחי, מצאנו שהתקווה היא המרכיב המשמעותי ביותר לבניית חוסן. אבל כשאין הבנה ואין שיח עם הציבור — ולא אומרים לו מה אנחנו, כשלטון, מתכננים: מה הולך להיות עם התושבים, עם המצב הכלכלי — אז אין תקווה. אנשים מבולבלים וחרדים. זה פוגע מיידית וישירות ברמת החוסן החברתי. תגידו מה התוכניות. מה למשל יהיה ב־1 בספטמבר עם הילדים בבתי הספר? מה יקרה עם התושבים שפונו או עם הקהילות שקלטו אותם? מה יהיה עם העסקים של התושבים שפונו?״.
על היעדר ביטחון כלכלי: "אנחנו שומעים שאנשים במילואים תקופה ארוכה, בנות הזוג לא יכולות לעבוד והמצב הכלכלי גרוע יותר. זה בידי הממשלה. תנו לזה מענה"
אילו פתרונות את מצפה לראות?
״למשל, אנחנו רואים שבין נשים לגברים אין הבדל בחוסן הלאומי, אבל נשים חשות יותר חרדה ותחושת סכנה. זה אומר שנדרשים טיפול והתערבות שונה מאשר בקרב גברים. אנחנו רואים שהקבוצה הכי פגיעה הם לא המבוגרים, כמו בדרך כלל במשברים, אלא דווקא בני 31‑40. יש להם ילדים צעירים במערכת החינוך, יש להם חתירה ליציבות כלכלית והם חוששים, הם גם אלו שהולכים למילואים. זה אומר שצריך להשקיע בשכבת הגיל הזו ולייצר עבורה יותר פתרונות, כפי שעשו בקורונה. למשל, אם יש לילדים שלהם קושי במערכת החינוך, תראו איך אפשר לעזור לילדים שלהם כמו הקלה בבגרויות. כל משרד ממשלתי צריך לתפור את חליפת ההקלות לפי אותם הצרכים, אבל אף אחד לא מדבר על זה היום".
מה התפקיד של השלטון המרכזי?
"השלטון צריך קודם כל לייצב את המערכת ולא להעצים את חילוקי הדעות והמחלוקות, אלא לנסות לראות איך עובדים יחד ולא לעסוק בהשמצות. לאורך כל הקורונה ומשבר הההפיכה המשטרית, האיום החמור ביותר היה האיום הפוליטי — חוסר היציבות הפוליטית. זה מה שאנשים דיווחו. במלחמה זה קצת התהפך: האיום הביטחוני הפך לחמור ביותר וזה הגיוני, אבל האיום הפוליטי המשיך להיות השני בחומרה שלו. חוסר היציבות הפוליטית, נתפס אצל אזרחים ממש כאיום. האיום הנוסף הוא הכלכלי. זה אומר שצריך לתת פתרונות: בחלק מתקופת הקורונה עשו זאת: אי אפשר ללכת למקומות עבודה אבל אנחנו מבטיחים שהמשכורת תיכנס. משקי הבית צריכים ביטחון לאורך המלחמה. אבל אנחנו שומעים שאנשים במילואים תקופה ארוכה, אבל חלק מהזמן בנות הזוג לא יכולות לעבוד והמצב הכלכלי בבית גרוע יותר. זה בידיים של הממשלה. תנו לזה מענה. הדברים האלו לא נעשים ברמה שתספק ביטחון לאזרחים״.
מי במצב הכי גרוע? יש הבדלים בין מפוני הצפון לבין מפוני הדרום?
״כשמסתכלים מי האוכלוסייה הכי פגיעה, זו אוכלוסיית המפונים. ראינו הבדלים בין המפונים מהצפון לאלו בדרום. החוסן של המפונים מהדרום גבוה יותר. הם שומעים על תוצאות הלחימה, רואים שחמאס ספג פגיעה מאוד חמורה. בצפון לא יודעים מתי יוכלו לחזור הביתה, אין להם רמת ביטחון שלא יכול לקרות אירוע כמו שקרה בדרום. הם לא מאמינים שהממשלה עושה מאמצים כדי להבטיח את שלומם, ושלא תוכל להתפתח מערכה כזו. לכן רמת החוסן שלהם נמוכה יותר. זה אומר שצריך לתמוך בהם יותר כי אחרי המלחמה הם יתקשו יותר לשקם את משק הבית שלהם ולהגיע למצב חיים נורמטיבי".
"החוסן הלאומי באוקראינה גדול יותר"
אתם לא רק עוקבים אחר ישראל, אלא גם אחרי אוקראינה. מה גיליתם בהשוואה בין המדינות?
״יש לנו שיתוף פעולה בינלאומי שקם בתקופת הקורונה, צוותים מ־25 מדינות בהן חוקרים חוסן. מדדנו באוקראינה ובמדינות הסמוכות לה, עם אותם כלים שאנחנו מודדים כאן, ומצאנו שהחוסן הלאומי באוקראינה גבוה מהמדינות סמוכות לה, וגם מישראל. אנחנו תמיד חושבים שהחוסן של ישראל מאוד גבוה אחרי כל המשברים שעברנו, אבל באוקראינה הוא יותר חזק. האמון בממשלה אצלם יותר גבוה, וגם הפטריוטיות יותר גבוהה״.
על הסכנה באובדן התקווה: "תושבי הצפון לא יודעים מתי יחזרו הביתה, אין להם ביטחון שלא יקרה להם מה שקרה בדרום. והם לא מאמינים שהממשלה תוכל להבטיח את שלומם"
מה יהיה אצלנו כשהמלחמה תסתיים?
״הנתונים מראים שהחברה מתפצלת יותר ויותר כבר עכשיו. ברגע שהאיום המשותף יוסר כי המלחמה נגמרה, חוסר האמון יוביל לזה שהקריאה לבחירות תתעצם והשסע בחברה הישראלית ילך וייעשה הרבה יותר משמעותי ודרמטי. אנחנו נראה את כל המחלוקות גוברות והחברה שלנו תעבור משבר. תהיה דרישה להרבה מאוד שינויים. החיים לא יחזרו למסלולם, המחלוקות לא ייפתרו. הן יצופו ביתר שאת״.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על טראומה בעקבות השבעה באוקטובר?
״טראומה היא מילה רחבה. יש טראומה של האדם שנפגע וגם של המטפלים שטיפלו באותם אנשים. כאן אנחנו מדברים על טראומה המונית: 10 מיליון איש במדינת ישראל עברו טלטלה. יש לא מעט אנשים שמנסים להדחיק את ההתרחשויות בעשייה מאוד רבה — את לא נעצרת לרגע. אבל אי אפשר לעשות את זה למשך זמן בלתי מוגבל. אם לא נעצרים קצת כדי למלא מצברים ולא דואגים למה קורה לעצמנו, לקבל תמיכה ולעכל את הדברים, זה יכול להתפרץ בזמנים שונים ובסיטואציות שונות. בנוגע למטפלים אני למשל מלווה משלחת של רופאים מחו״ל לעוטף עזה, והחשיפה למראות ולאנשים — יש לה השפעה חזקה מאוד. בפעם הראשונה שהייתי בעוטף עם משלחת וראיתי וחוויתי, למחרת היה לי אירוע מוחי. זה היה יום קשה וחוויה קשה, וזה מה שקרה למחרת. זאת רק דוגמה להשפעה על מעגלים רחבים״.
"למנן חשיפה לסיפורים קשים"
כעת משרד הבריאות מתכנן להכניס תומכים טיפוליים ללא הכשרה של פסיכולוגים קליניים.
״כל החברה בישראל עברה טראומה — ערעור של הביטחון והאמון בשלטון. , וברור שאין לנו מטפלים ל־10 מיליון איש. אלו שבמשבר עמוק צריכים לקבל טיפול פרטני מעובדים סוציאליים וכדומה. אבל יש עוד המון מעגלים: הקהילות שלהם, הילדים והנערים, הציבור הרחב. צריך לבנות משאבים לטפל בהם אחרת. זה אומר לתת כלים לכלל המורים והגננות, להכשיר רופאים ואחיות כך שלא יסתכלו רק על המצב הפיזיולוגי כשאנשים מגיעים למרפאות אלא גם מבחינה רגשית ואפילו תזונתית ולתת כלים לגופים בחברה האזרחית כדי לעזור בקהילה. לתת להם את הכלים לחיזוק והעצמה על סמך הכשרה של משאבים בקהילה.
״לכן אני מאוד תומכת ברעיון וחושבת שהוא מצוין. צריך לחשוב אילו כישורים צריך להעניק לקבוצות שונות של אנשים שיוכלו באמת לשפר את המצב של אותה טראומה המונית. כל תוכנית שחושבים בה איך להשתמש במשאבים בצורה מיטיבה — היא מבורכת. אין ברירה וזה גם נכון לעשות את זה. לא כולם צריכים לשבת עם פסיכיאטר או פסיכולוג, אבל צריך לתת כלים וחיזוקים לרבים״.
יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לעצמנו או לסובבים אותנו במצב כזה?
״אחד הדברים החשובים ביותר, ברמת החוסן האישי, הוא קודם כל למנן את החשיפה שלנו לכל אותם סיפורים ואירועים טראומטיים. לא לשמוע חדשות כל שעה, לא להגיע למצב שאני כל הזמן בתוך האלמנט של הסיפורים הקשים והחדשות המפחידות. לצד זה יש לבנות מקורות תמיכה לעצמנו, ולשמש מקור תמיכה לאחרים. כשאנחנו מתנדבים יש לזה אימפקט עצום על החוסן שלנו. זה מעצים אותנו. הדבר הנוסף הוא לשמר שגרה: לקום בבוקר, לצאת לעבודה או לפעילות התנדבותית, כדי שנדע שיש טעם, עשייה ומטרה. זה מחזק את האמון שלנו בעצמנו, בתחושה שאנחנו יכולים וממשיכים הלאה ולא שוקעים. זה מעגל שהולך ומעצים, ולא גורם לשקיעה ולפיתוח של תסמיני דיכאון וחוסר תקווה".
״אם מדברים על טראומה, אז יש מודל שנקרא ׳מעש"ה׳ אלו ראשי תיבות של מחויבות, עידוד לפעולה, שאלות והבניית רציפות. בנוגע למחויבות את אומרת למי שנמצא לידך: אני כאן, אני לא הולכת. בעידוד לפעולה במקום להעמיק את הפסיביות וחוסר האונים, יש להציע לעשות פעולה שתגביר את תחושת השליטה. שאלות מחייבות מחשבה כדי להתחבר לערוץ הקוגנטיבי, כמו ׳כמה אנשים יש איתך עכשיו׳, ובהבניית רציפות הכוונה למשל, להסביר שהאירוע הטראומתי כבר הסתיים. קל ללמד את זה כל אדם כך שיוכל להעניק עזרה ראשונה נפשית. כלים כאלו הם מאוד משמעותיים, וזו רק דוגמה אחת״.
