פרשנותעל מלא כסף: אין בעל בית בממשלה שיגן על הצרכנים
פרשנות
על מלא כסף: אין בעל בית בממשלה שיגן על הצרכנים
כשהממשלה עסוקה כל כולה בהפיכה המשטרית ומפגינה ניתוק מהמציאות וחולשה פוליטית כרונית, היצרנים, היבואנים והקמעונאים מזהים חלון הזדמנויות לגל התייקרויות חסר תקדים. להגנתם יאמרו שהנזק שגורמת הממשלה גדול יותר
ב־26 בינואר התכנסה משלחת של אנשי עסקים מודאגים לפגישה דחופה עם בנימין נתניהו. לממשלה מלאו אז פחות מחודש, אבל חוקי ההפיכה המשטרית כבר הונחו בזה אחר זה על שולחן הכנסת ובמגזר העסקי הבינו מיד את הנזק שייגרם. ראש הממשלה - אז עדיין זחוח מניצחונו בבחירות - ענה לבכירי המשק שלא יסכים לעצירת החקיקה. הוא אפילו הבטיח ש"לא רק שהרפורמה לא תפגע בכלכלה, היא תזניק אותה". לא פחות.
בשלושת החודשים שחלפו מאז, ההרס הכלכלי שיצרה "הרפורמה" ניכר בכל פינה: בהייטק, בשקל, בהשקעות, בכספים שזורמים החוצה, בגירעון הצפוי, בבורסה, בחברות הדירוג, איפה לא – וזה מבלי להזכיר את הנזקים לביטחון, ליחסי החוץ או ללכידות החברתית. אנשי העסקים צדקו, נתניהו טעה, והוא מודע לכך היטב: לא בכדי נציגיו מתרוצצים בין אנשי סוכנויות הדירוג כדי למנוע עוד דו"ח קטלני על כלכלת ישראל. ועדיין, נתניהו לא נסוג וממשיך להחזיק את חרב החקיקה כאיום שניתן למימוש בכל רגע. זה אולי עוזר לראש הממשלה לשרוד עוד קצת, אבל הנזק העצום למשק מצטבר והולך.
זה מחזיר אותנו לפגישה ההיא עם נתניהו בינואר. מערכת היחסים בין אנשי עסקים לממשלה מבוססת על כבוד ופחד. רספקט וכושר הרתעה. בעלי חברות יהססו אלף פעם לפני שיעזו להמרות את פי השר האחראי עליהם או להתנגד לרצונה של הממשלה, מחשש שהעסק שלהם ייפגע. ובבסיס, הם גם רוחשים מידה מסוימת של כבוד למי שנושא בתפקיד. לא בכדי הצעד הראשון שלהם היה לבוא אל ראש הממשלה כדי לשכנע, לא להתריס נגדו.
אבל ככל שהזמן חולף והממשלה ממשיכה להתעלם מהמציאות, שני האלמנטים הללו – כבוד ופחד – מאבדים מהרלבנטיות שלהם. שר האוצר חי בבועה שבה ההייטק פורח, הגירעון יישאר מזערי והדו"ח של סוכנות מודי'ס בכלל רצוף מחמאות לתפקוד המשק. שר המדע קורא את הדו"ח העצוב של מנכ"ל רשות החדשנות, שלפיו 80% מהסטארט־אפים של יזמים ישראלים נרשמים בחו"ל, ומתעקש שהסיבה היא ההאטה בהייטק בכל העולם. שר הכלכלה בכלל מאשים את הסטארט־אפיסטים. שר החוץ מתעלם מדו"ח פנימי שמזהיר מהשלכות ההפיכה המשטרית על מעמדה הבינלאומי של ישראל. ואילו יו"ר ועדת הכספים בכלל העביר החלטה שלפיה "הוועדה קובעת כי אין כל קשר בין הרפורמה המשפטית לסכנה לכלכלת ישראל".
קשה לרחוש כבוד לניתוק כזה מהמציאות. האמת היא שגם קשה לכנות את זה ניתוק מהמציאות. כשהפער בין ההוויה לבין האמירות והמעשים כה גדול, המסקנה המתבקשת היא שפשוט לא אכפת להם. האינטרסים שלהם אחרים, השיקולים שלהם אחרים, טובת המשק אינה בראש מעייניהם.
אנשי העסקים ניחנו בחושים חדים והם מזהים את זה היטב. אין לי מילה טובה לומר על יצרני המזון, יבואני מוצרי הצריכה או מנהלי רשתות השיווק שמנצלים כעת את הסיטואציה באופן ציני ודוחסים התייקרויות חסרות תקדים לתוך חלון ההזדמנויות שנוצר להם. אבל הם היו כאלה מאז ומעולם. פשוט כרגע אין מי שיתייצב מולם. אין שר אוצר שמסוגל להרתיע, אין שר כלכלה שיוביל מהלכים אפקטיביים, אין ראש ממשלה שמסוגל להשתמש בכוחו או במעמדו.
הציבור מצדו עסוק בהישרדות. תעצומות הנפש שלו מופנות למאבק הגורלי נגד ההפיכה המשטרית, והתוצאה היא שבכל הקשור ליוקר המחיה הממשלה אינה חשה לחץ מלמטה. חבריה מצדם עסוקים מעל הראש בפוליטיקה של ההפיכה ובחלוקת הכספים הקואליציונית ובשימור השלטון באמצעות פיזור תקציבים וג'ובים, ואינם טורחים אפילו לאיים ולהזהיר את המייקרים הלהוטים, שלא לדבר על ליטול יוזמה או לנקוט בצעדים אופרטיביים. חדלונם הוא אומנותם.
בראייה היסטורית, חוסר המעש הממשלתי מדהים. שרי אוצר לדורותיהם, משמעון פרס דרך נתניהו עצמו ועד משה כחלון ואביגדור ליברמן, מעולם לא הרשו לחברות במשק להשתולל כך מתחת לאפם עם המחירים. הם היו מאיימים, או מזמנים לשיחות דיסקרטיות, או תופרים עסקה עם ההסתדרות או יוזמים חוקים שיכאיבו למי שצריך. אבל להם היה כוח, והם גם נהנו ממידה מסוימת של כבוד. גם אם המגזר העסקי לא אהב את הצעדים שלהם ונאבק בהם, ההנחה היתה שהם פועלים לטובת המשק.
כעת ההנחה הזו בטלה, ובה בעת סוכני יוקר המחיה זיהו את החולשה הפוליטית הכרונית של הממשלה ומנצלים אותה היטב. הם כבר הצליחו בקלות יחסית לנטרל מהלכים שנועדו להפחית את העול על הציבור, מהגבלות על יבואנים מונופוליסטיים עד רפורמה בביטוחי הבריאות, ואין להם כוונה לחדול. זה קרה משום שבעלי האינטרס העסקי פוגשים מולם ראש ממשלה ושר אוצר חלשים ומותשים שנענים כמעט לכל דרישה, פשוט כי אינם מסוגלים להתמודד עם עוד חיכוכים פוליטיים מעבר לאלה שכבר יצרו בעצמם. ההרתעה אבדה.
כדי להשקיט את מצפונם, בעלי דיפלומט, שסטוביץ', תנובה, קוקה קולה או יפאורה בוודאי אומרים לעצמם שכל יום שחולף בלי שהאיום בהפיכה משטרית מוסר גורם למשק נזק גבוה בהרבה מעוד שקל או שניים על חלב או משחת שיניים. שלא לדבר על זה ש־12 מיליארד שקל בכספים קואליציוניים שכל תכליתם שימור השלטון, או הסטה קפריזית של ניהול פרויקט המטרו האדיר מחברה לחברה בשל אינטרס פוליטי - הם הצהרה ברורה על סדר העדיפויות הנוכחי של הממשלה.
הערבות ההדדית התפוררה, לא רק בין השבטים לבין עצמם אלא גם בין הממשלה לאזרחיה, וכתוצאה מכך גם בין החברות העסקיות לצרכנים. אם הממשלה דואגת רק לעצמה, גם היצרנים והיבואנים ורשתות השיווק משחררים את הרסן. זו הרפורמה שלהם. גם הם רוצים ימין, על מלא מלא כסף.
