להזדקן בכבוד בישראל? כנראה רק למי שיש לו כסף
להזדקן בכבוד בישראל? כנראה רק למי שיש לו כסף
זקנה היא תהליך אנושי בלתי נמנע, אבל אנחנו נמנעים כמעט מלדבר עליה. עצם המילה "זקנים" כבר נחשבת לטאבו והתחום כולו נדחק, במיוחד בימים קשים אלו, לשולי השוליים של הדיון. אולם יש להישיר מבט ולהודות: כולנו נגיע לשם כאשר אוכלוסיית בני ה 65+ צפויה כמעט להכפיל את עצמה בעשור הקרוב. אחת השאיפות הבסיסיות של כל אדם היא להזדקן בכבוד, אך צעדים שממשלת ישראל מקדמת בימים אלו צפויים לפגוע מאוד באפשרות הזו עבור מעל מיליון אזרחים ותיקים.
מתחת לרדאר, ובחסות רעש התותחים, המדינה עומדת לפרסם בקרוב את המכרז החדש שלה למוסדות גריאטריים סיעודיים. המוסדות האלו מטפלים מדי שנה בעשרות אלפים מהאבות והאימהות שלנו, אולם עתידם נראה כמוטל בספק, בגלל שורת צעדים שאין לתאר אותם אלא כתמוהים.
שוק המוסדות לסיעוד כרוני ותשושי נפש בישראל נשען במידה רבה על המדינה אשר מוגדרת כמונופסון בתחום. היא זו שמפנה ומממנת את מרבית הלקוחות של אותם מוסדות והיא גם זו שאחראית על הרגולציה, התקנים, הכללים, הדרישות ועוד. התהליך הזה נעשה באמצעות מחירון אותו קובעת המדינה ועל פיו היא משפה את המוסדות על כל זקן שמתגורר אצלם. המחירון הזה עודכן בפעם האחרונה לפני יותר מעשור עם מודל עדכון בעייתי שאפילו לא עדכן את העליות העצומות שהיו בשכר המינימום השנה. כעת המדינה אמורה לפרסם מכרז חדש. מונתה ועדה ציבורית, הוקמו צוותי עבודה מקצועיים והחל תהליך מסודר של בחינה מחודשת של תחום הסיעוד הגריאטרי מתוך מטרה אמיתית לאפשר להזדקן בכבוד גם במוסדות סיעוד. עד כאן – מבורך. אך כפי שזה נראה עכשיו, למכרז שעומד להתפרסם אין שום קשר למסקנות המקצועיות בגלל סיבה אחת פשוטה, תמחור בחסר.
הבעיה המרכזית והגורפת היא, במלים פשוטות, שהמכרז לא מאפשר למוסדות להתקיים כלכלית וכפועל יוצא לתת שירות וטיפול נאות לזקן הסיעודי., התקצוב שמשרדי הבריאות והאוצר מוכנים לשלם בגין הדרישות הרגולטוריות, שהם עצמם קבעו, חושבו בחסר של כ 27% לפחות. כך, לדוגמה, אחות שעלות העסקתה מגיעה ל-18 אלף שקלים בחודש, מתומחרת ב-12 אלף שקלים בלבד וכך גם שאר אנשי הצוות. סעיפים קריטיים כמו דרישות כיבוי אש או שמירה בתקופה ביטחונית קשה או תפקידי מנהלה שונים לא תומחרו כלל. התוצאה הסופית היא שמוסד גריאטרי, שגם רוצה להעניק תנאים נאותים לדייריו, פשוט יקרוס או לחלופין יאלץ לחסוך על חשבון הזקן.
זה לא משבר שיפגוש אותנו בעתיד הרחוק. כבר כיום אנו עדים לכך שמספר המיטות הסיעודיות בישראל לא גדל בשנים האחרונות וזאת למרות שמספר הזקנים הסיעודיים עלה בצורה חדה ויש ביקוש. על פי הדיונים בוועדת הבריאות שהתקיימו החודש, בעשור הקרוב מדינת ישראל זקוקה לתוספת של כ-15 אלף מיטות אשפוז סיעודיות לפחות. כבר כיום זקנים רבים "נתקעים" ימים ושבועות ארוכים בבתי החולים, חשופים לזיהומים מסכני חיים, בגלל שאין מקום במוסדות.
וחשוב להבהיר, המוסדות הסיעודיים הם לא הבעיה פה אלא דווקא הפתרון עבור המדינה והמשק. כל יום אשפוז בבית חולים עולה למדינה 2,400 שקלים. במוסד גריאטרי הוא עולה כרבע מהסכום גם אחרי תשלום הוגן מצד המדינה.
במשרדי האוצר והבריאות ישנם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה שמבינים את הפער, אולם עקב אילוצים המדינה תקריס את ענף האשפוז הסיעודי על זקניו . בניסיון לחסוך תקציב הם יביאו לקריסה כלכלית של מוסדות רבים, כפי שכבר התחלנו לראות בשנה האחרונה. לא רק שלא יוקמו מוסדות חדשים, מהר מאוד גם הקיימים ייסגרו, ישנו ייעוד או יחליטו לעבוד רק עם לקוחות פרטיים שיש להם כסף לשלם אלפי שקלים בחודש. כבר היום יש יזמים רבים בתחום, שמחזיקים בקרקע עם אישורים לבניה, ומקפיאים את הפרויקט בגלל חוסר כדאיות
הדאגה לזקנים, להורים, לחלוצים, הייתה תמיד חלק מהאתוס של מדינת ישראל. הקמנו מנגנונים חברתיים שמאפשרים לכל אזרח להעביר את שנותיו האחרונות בכבוד, אבל המנגנונים האלו הולכים ונשחקים. אם המכרז החדש יפורסם כפי שהוא כעת ובתמחור הקיים, המשמעות היא שלבני הדור שלנו כבר לא תהיה אפשרות להזדקן בכבוד, אלא אם נהיה עשירים, ואם לא, אז כנראה נידון להנמק בבית בבדידות. זו התנתקות של המדינה מחובתה הבסיסית ביותר. לכן, למרות ואולי בגלל המלחמה, המאבק הזה חשוב לכולנו דווקא עכשיו.
נחי כץ הוא מנכ"ל קדם – האיגוד לקידום קהילות דיור למבוגרים בישראל
