שנה ל-7.10למרות הזנחת הצפון: נאחזים בציפורניים
שנה ל-7.10
למרות הזנחת הצפון: נאחזים בציפורניים
אנשים עקשנים שלא מוותרים על החיים בצפון, הם הדרך היחידה להתמודד עם הייאוש במסע בין יישובי האזור הבוערים והנטושים; ממשפחה ממנרה שמתגוררת בחדר קטנטן בקיבוץ גדות, דרך ראש מועצת חצור הגלילית שנבחר למרות שהממשלה תמכה במתחרה, ועד לבעל חוות סוסים שכל בוקר מגיע לתקן את נזקי הלילה; כשהמדינה נעלמה, האזרחים באים
רק בשבועות האחרונים, אחרי כמעט שנה של מלחמת התשה מתמשכת ופינוי יזום, בהול וחסר תקדים מאז הקמת המדינה של 61 אלף מתושבי הצפון, הממשלה הכניסה ליעדי המלחמה את השבתם לבתיהם בקריית שמונה ובמטולה, במנרה ובאביבים ובעוד עשרות קיבוצים ומושבים ליד הגבול עם לבנון. במשך כמעט שנה הצפון היה החצר האחורית הבוערת של מלחמה מתארכת בעזה, שמטרתה הסופית לא ברורה, והפך נטוש, לשטח הפקר.
תנופת פיתוח מהשנים האחרונות, התרחבות יישובים והצערתם בתושבים חדשים שבאו לתקוע יתד בגליל העליון נגדעה באבחת חרב. טילי נ"ט זרעו הרס ביישובים, רחובות קריית שמונה מעולם לא היו נטושים ועזובים כל כך, מטולה אף פעם לא היתה הרוסה כל כך. חברות פודטק שהתבססו באזור תל חי והיו ממנועי הצמיחה המרכזיים של הצפון קיפלו ציוד ותוכניות לשנים קדימה ועברו דרומה, למקומות בטוחים קצת יותר – ואף אחד לא מבטיח שיחזרו. צימרים, מסעדות ואטרקציות תיירות ששגשגו והפכו את הגליל למקום טוב לברוח אליו – שבקו מפעילות.
רק לפני כמה שבועות, ואחרי פיאסקו של חודשים ארוכים, הפרויקטור שהממשלה מינתה כדי שינהל מטעמה את השיקום והתקומה של הצפון החבול התחיל לעבוד, לשאת בעול שנשאו עד כה רק ראשי הרשויות שנותרו בחזית, לבד. שלוש שיחות עם אנשים שסירבו להרים ידיים ולאבד את התקווה, גם בשנה של אש וחורבן שבמהלכה הממשלה הפקירה והזניחה את הצפון — ואת האתוס שעליו התחנכו דורות.
חוות בת יער
"אצטרך להתחיל מאפס"
הדרך לחוות בת יער שבראש יער ביריה היא מהיפות בצפון, גם כשהוא בוער. הוא מתפתל בין סוגים של עצי אורן, נטע אדם עם חורש טבעי. כשמתקדמים במעלה הדרך נחשף לעין אחד ממעוזי חזבאללה שבדרום לבנון הכפר, מארון א־ראס, שממנו הוא מטווח את הגליל העליון בטילי נ"ט ורקטות.
בחודשי ספטמבר נורמלים החווה הזאת שוקקת פעילות. הרבה סטייקים נצלים על המנגלים ומאביסים אלפי מטיילים. "זאת העונה החזקה שלנו. באוגוסט יש פיק חזק של מבקרים בודדים ובחודש שלפני החגים אלה מקומות עבודה, וזאת בוננזה שמחזיקה אותנו בדרך כלל עד האביב. עכשיו רק אני פה. אני, הסוסים והכלב", אומר הבעלים איתן לבל, שהקים את המקום מכלום לפני 40 שנה.
את אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר הוא כבר הפסיד, גם את כל החודשים הארוכים שלפניהם. בתחילת המלחמה הוא הוציא את 106 עובדיו לחופשה ללא תשלום ובלי הגבלת זמן. את הסייסים, עובדי המטבח, מדריכי הרכיבה, המלצרים, מפיקי האירועים, מתאמי הביקורים של הקבוצות המאורגנות. השערים נסגרו, היחידים שבאים הם חזירי הבר, שהבינו ששקט כאן ואולי יש גם אוכל.
"נכנסנו לעידן חדש. אנחנו למודי קרבות, במלחמת לבנון השנייה היינו באותה תרגולת אבל זה היה קצר, 33 יום, וכשזה נגמר היה נחמד. בקורונה נסגרנו לתשעה חודשים, אבל המדינה התנהלה נכון, הבינה שהמשאב הכי יקר בעסק הוא העובדים, כך שאנשים ישבו בבית וקיבלו 75% מהשכר. ביום שהמגפה הסתיימה הם חזרו, חידשנו פעילות והיה פרוספריטי לכל העסקים. היתה פריקת עול כללית, כי עדיין לא היו טיסות ואנשים שיצאו להתאוורר טיילו בארץ. זאת היתה חגיגה לענף התיירות והמסעדנות". הפעם הכל שונה, בהימשכות ובעצימות, ולבל לא בטוח שהתקומה תהיה קלה ומיידית כמו במשברים הקודמים. החווה סגורה כבר שנה, צפי לסיום המלחמה אין והקשר עם העובדים, עמודי התווך של העסק שלו, התנתק.
"הפעם המדינה לא הבינה שהעובדים הם המנוע, שבלעדיהם אין כלום ולא אפשרה הסדרי חל"ת כמו בקורונה. כשהמלחמה תיגמר, לפחות 80% מהעובדים כבר יהיו במקומות אחרים. אולי עברו הסבה, אולי כבר לא גרים בצפון. אצטרך להתחיל מאפס. לך תכשיר עכשיו סייסים, מדריכי נופש פעיל, טבחים ומלצרים. זה טירוף. אלה לא עובדים שמכשירים ביום או ביומיים. אין כאן תכנון בכלום, לא בכלכלה, לא בביטחון. הפעולה עכשיו בלבנון, אי אפשר היה לעשות אותה לפני ארבעה או חמישה חודשים"?
כבר שנה שהוא לבד שם, עולה מדי בוקר מביתו שבעמוקה, משקה, מאכיל ומריץ קצת את הסוסים, מטפל בצמחייה, משקם את מה שהרסו החזירים בלילה. הקולות שבוקעים ממכשיר הקשר הנייד שלו מפרים את השלווה המדומה. מישהו הריח עשן וזה מספיק בשביל לדרוך אותו. לא רחוק משם נמצא בסיס היחידה לבקרה אווירית של חיל האוויר שחזבאללה מרבה לטווח בטילי נ"ט וברקטות. שברי היירוטים שמתפזרים באוויר ונוחתים על יער האורנים חושפים את החווה שבנה במשך 40 שנה לסכנת אש. "הסכנה הגדולה שמאיימת עלינו היא בעיקר היירוטים של כיפת ברזל, כל טיל שנופל, כל יירוט בסביבה. אנחנו שלושה צוותים מכיתת הכוננות של עמוקה שיוצאים לסריקה ביער, כדי לוודא שאם פורצת אש נשתלט עליה כשהיא עוד קטנה".
שריפת ענק שבערה שם ביוני האחרון נבלמה ברגע האחרון, 50 מטר בלבד ממפעל חייו. "כאן היער נראה ירוק ופסטורלי אבל מעבר לרכס הכל שרוף. האש באה מראש ההר, הרוח שינתה כיוון והאש אחזה במהירות בצמרות העצים. כיבוי האש לא באו, היו באותו הזמן הרבה שריפות וכל הצוותים פעלו במקומות אחרים. כל הפחדים רצו לי מול העיניים, חוסר אונים. היו דקות ששאלתי את מה אני מחלץ מהמשרד, אילו זיכרונות", תיאר. ניכר שהזיכרון מהערב ההוא לא עוזבים אותו.
למעלה חגו כל הזמן מטוסי הכיבוי, שהיו עסוקים בזירות אש אחרות. מראש ההר, לבל ראה אותם נוחתים במחניים, ממלאים את מכליהם בחומרי כיבוי וממריאים שוב, משווע לסיוע שבושש לבוא.
"בחושך מטוסי הכיבוי לא פועלים וכבר התחיל להחשיך. ברגע האחרון שני מטוסים עשו מעלינו יעף ודיכאו את האש. אחרי השריפה הבנתי שאם יש כאן איום של שריפה אני צריך לעצור אותו עוד בחוץ, לגזום את הענפים הנמוכים שבהם האש יכולה לאחוז. התקשרתי לחמ"ל האזרחי של אחים לנשק. יומיים אחר כך התייצבו פה 30 חבר'ה והרביצו פה עבודה במשך יום שלם ובסוף גם אמרו תודה. אני אופטימי. אם יש תקווה – היא באה מאנשים כאלה. יש לנו עם טוב".
חצור הגלילית
"מגיע לנו יותר מפרי הגליל"
חצור הגלילית הוא אחד ממעוזי הליכוד שמפלגת השלטון איבדה בבחירות המקומיות בפברואר האחרון, שנערכו בצילה של המלחמה. באותם הימים העיניים עוד היו נשואות לעזה. הצפון חטף חזק ובשקט וצה"ל היה בעמדות מגננה. מיכאל קבסה, שהתמודד בראש רשימה עצמאית קיבל 51.1% מקולות הבוחרים וגבר על ראש המועצה ב־15 השנה האחרונות, שמעון סוויסה, שנתמך בידי הליכוד והחרדים.
כשקבסה עמד לפתוח את קמפיין הבחירות שלו, הוא הוקפץ בבוקר 7 אוקטובר לבארי ופיקד של החפ"ק של מפקד אוגדה 36, אל"מ דדו בר כליפא. אחרי ההפקרה של קיבוצי העוטף, הוא היה מאלה שנלחמו על שחרור בארי במשך 14 שעות. "קרבות עקובים מדם. בכל חילוץ כיסינו לילדים את העיניים כדי שלא יראו את הזוועות. שנה אחרי אני נמצא 11 ק"מ מהגבול הצפוני, השליחות היא אותה שליחות, הנחישות אותה נחישות, רק המדים אחרים", אומר.
באותו הזמן, הוא מספר ממרחק של שמונה חודשים אחרי, שרים בליכוד באו לחצור הגלילית כדי לחזק את יריבו הפוליטי סוויסה. "סיימתי את המילואים בתחילת פברואר והבחירות היו בסוף החודש. היו לי בקושי שלושה שבועות לעשות קמפיין. הייתי בדרך לעימות עם סוויסה ברדיו האזורי, בדרך לשם עוד עברתי על עמוד הפייסבוק שלי, כדי להיזכר במסרים שלי. לנצח ראש מועצה מכהן מהליכוד, כשכל שרי הממשלה באים לחזק אותו ואני תקוע בעזה, זה בגדר נס. גם היום אני לא יודע להסביר את זה לעצמי", אומר.
הוא רב סרן במילואים, בן 45, דור שלישי בחצור הגלילית. בעשר השנים האחרונות עבד בתנובה, בתפקידו האחרון ניהל את תחום ההמשכיות העסקית של החברה. בראש שלו ישנם תוכניות ורעיונות להפוך את חצור לפנינה גלילית. שימור מפעל השימורים והמשברים הסדרתי פרי הגליל, הוא לא חלק מהם. בחודשים האחרונים בעליו הכריזו על סגירתו הקרבה ושוב העלו את חצור הגלילית לכותרות בנסיבות של קושי ומצוקה. "העתיד שלנו נמצא במקומות אחרים. בתעשיות עתירות ידע. פעם היה בפרי הגליל משהו רומנטי ומקסים, אבל זה כבר פאסה. סיימנו את עידן הלואו־טק. תראה מה קרה עם יוקנעם אחרי הסגירה של סולתם. העיר היתה בטוחה שהיא נגמרה ואז באו מלאנוקס, אלביט מערכות, כביש 6", הוא אומר.
ראש המועצה הצעיר מתכנן בניית עשרות אלפי יחידות דיור, הקמת קאנטרי, השקעה נרחבת בתוכניות ללימודי סייבר ומדעים במוסדות החינוך, שכונות שיהיו במרחק הליכה לרכבת, שיום אחד אולי תחבר את חצור הגלילית עם כרמיאל ומשם לתל אביב. בינתיים חצור הגלילית על כ־12 אלף תושביה, נמצאת באשכול הסוציואקונומי 4, כ־25% מבתי האב מטופלים בידי רשויות הרווחה המקומיות.
מתחילת המלחמה היא קלטה כ־1,000 ממפוני הצפון וכ־400 תלמידים נוספו במסגרות החינוך שלה. "אתה יודע מה זה לגדול כמעט בבת אחת בעוד 10 כיתות? פינוי האשפה אצלנו גדל ב־15%–20%. זה לא שמ־7 באוקטובר תושבי חצור הגלילית התחילו לצרוך יותר ולאכול יותר. זה עוד מאות אלפי שקלים בהוצאות שלנו והמדינה לא משפה". קבסה מספר כיצד נדהם מדי יום מהשרירותיות, הכשלים, החלמאות, אוזלת היד, מחוסר הבושה שהוא מגלה מצד המדינה.
הרקטות והכטב"מים של חזבאללה חולפים כל העת מעל חצור הגלילית, אך בחלק מבתי הספר אין די מיגוניות שיבטיחו את שלום התלמידים. מחצית מתושבי המושבה חסרי מיגון. המדינה סיפקה עד כה כ־25 מיגוניות בלבד. גם אין פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיטפלו במצבים המורכבים. "המדינה השקיעה במיגון יישובים ליד הג פינתה מהם את התושבים ואנחנו תקועים כאן עם פערי מיגון ועם מחסור במיגוניות. מבחינת משרדי הממשלה המלחמה מתנהלת בקו של עד 9 ק"מ מהגבול וכאן, 11 ק"מ ממנו זה בוואריה", אומר קבסה.
קיבוץ גדות
"לא יודעים אם זו התחנה האחרונה"
השבועות האחרונים האירו זיק של תקווה בקרב מפוני הצפון, שלא ראו את בתיהם כבר שנה. בין אותם רבבות המפונים נמצאים בני משפחת ויז'ניצר מקיבוץ מנרה, ההורים זאבי וסיגל (51) והילדים רונן (15 וחצי) וגפן (13), שמחכים בחדר נופש כפרי בגודל של כ־15 מ"ר בקיבוץ גדות שבעמק החולה לסוף הסיוט הזה, מייחלים למציאות הביטחונית החדשה שתיווצר לאורך הגבול ותאפשר להם שוב לביתם. משפחת ויז'ניצר עברה למנרה לפני 9 שנים מראש העין, באחד המעברים שסימלו את מגמת ההתחדשות של הצפון, ששיווע לתושבים חדשים שיצעירו אותו. ביחד איתם באו עוד, שבנו שם את הבית שחלמו עליו. סיגל עובדת כרכזת הקליטה של הקיבוץ, זאבי חשמלאי במפעל הבדים הלא־ארוגים בקיבוץ שמיר. כשהמלחמה פרצה ומנהל הקהילה של המשק, יוחאי וולפין, הוציא הודעה קבוצתית לכלל החברים להתכונן לפינוי, התוכנית דיברה על ימים אחדים, אולי שבוע. בני משפחת ויז'ניצר לא העלו על דעתם שהפינוי הזה יימשך שנה. וכעת, כשהבלתי יאומן הזה קרה, כבר אין להם מושג מתי יראו את הבית שלהם שוב.
2 צפייה בגלריה
משפחת ויז'ניצר המפונה מקיבוץ מנרה. סיגל ויז'ניצר: "אנחנו חוששים לקחת את מענקי האכלוס שמציעה המדינה ולשכור דירה במקום אחר. אין לנו ודאות בכלום. מי מבטיח לנו שאחרי חודש לא יעצרו את המענק"?
(צילום: אביהו שפירא)
את הימים הראשונים לאחר הפינוי הם עשו בנתניה, לאחר מכן עשו עוד חמישה חודשים במלון הר ונוף בטבריה, בחדר האוכל שלו חגגו את בר המצווה של גפן. לפני חצי שנה הם עברו לקיבוץ גדות. צפוף שם וקשה, חדר אירוח כפרי הוא נחמד וטוב כשבאים לנופש כפרי של יומיים–שלושה, אבל לא כדי לגור בו ולנהל חיי משפחה. המטבח קטן ולא מאפשר לבשל את האוכל הביתי שסיגל אוהבת להכין. אין מקומות אחסון, ובקרוב היא תצטרך להחליף את הארונות מקיץ לחורף ואין לה מושג איך עושים את זה. ועדיין, זה מחיר שהוויז'ניצרים מוכנים לשלם כדי שהילדים יהיו קרובים לחברים, כדי שהם עצמם יהיו קרובים לקהילה של מפוני מנרה, שבכל לילה מביטים אליו מלמטה, עדיין מחכה להם בראש הרכס, שיחזרו. שליש ממפוני מנרה נמצאים בגדות, כשוותיקי הקיבוץ עדיין משוכנים במלון בטבריה ויתר הקהילה מפוזרת בארץ. את הקשר ואת הביחד הם מנסים לשמר בשיחות זום שבועיות ומפגשים פיזיים חודשיים.
"אנחנו לא יודעים אם זאת התחנה הסופית במסע הנדודים שנכפה עלינו בשנה האחרונה", אומרת סיגל. "גם אם המלחמה נגמרת מחר, החזרה למנרה תהיה אולי רק בעוד שנה או שנתיים". טילי הנ"ט של חזבאללה זרעו בקיבוץ הרס נרחב, תשתיות חשמל ומים ניזוקו, פעולות השיקום ידרשו זמן, סבלנות וכסף. בינתיים הם ממשיכים לשלם את המשכנתא על הבית שהם לא גרים בו, "השארנו מאחור את המחשבים של הבנים, גם ספה חדשה שקלעה לטעמנו, שלקח לנו הרבה זמן למצוא והגיעה רק חודש לפני שהכל הפך לגיהנום", מספר זאבי.
הבנים גפן ורונן שלמדו בתיכון האזורי הר וגיא בקיבוץ דפנה עברו לבית הספר העורפי שבאזור התעשייה צח"ר שליד חצור הגלילית. עוד שלושה בתי ספר עברו למבנה התעשייה שהוסב לבית ספר. הם מספרים שהאקוסטיקה והבידוד לא משהו, ולך תתרכז בשיעור היסטוריה כשממילא המצב לחוץ ומשתנה כל הזמן, כשהעצבים של כולם רופפים כי תיכף תהיה אזעקה נוספת.
"אנחנו חוששים לקחת את מענקי האכלוס שמציעה לנו המדינה ולשכור דירה במקום אחר, כי אין לנו ודאות בכלום. מי מבטיח לנו שאחרי חודש לא יעצרו את המענק הזה ואז נצטרך להתמודד גם עם תשלום חודשי של משכנתא וגם עם שכר דירה", אומרת סיגל. לכך מוסיף האב זאבי, שבמהלך חמשת החודשים שישב עם משפחתו במלון בטבריה היה בחל"ת, חשש נוסף — מי יודע איזה מבול של הוצאות צפוי להם כשיחזרו לביתם ויגלו את מכשירי החשמל בבית שניזוקו מהפסקות החשמל התכופות, הרסיסים שנפלו בחצר הבית ופגיעות ההדף שנגרמו מהלחימה.
סיגל ויז'ניצר: "אנחנו חוששים לקחת את מענקי האכלוס שמציעה המדינה ולשכור דירה במקום אחר. אין לנו ודאות בכלום. מי מבטיח לנו שאחרי חודש לא יעצרו את המענק"?
איתן לבל
מצב משפחתי: בן 64, נשוי ואב ל־4 בנות
תפקיד: מייסד ומנהל חוות בת יער, ביער ביריה
על המקום: אטרקציה תיירותית, מסעדה, חוות סוסים
הסטטוס: החווה סגורה, 106 עובדים הוצאו לחל"ת בתחילת המלחמה
משפחת ויז'ניצר
ההורים: סיגל וזאבי (51) והבנים רונן (15.5) וגפן (13)
תעסוקה: זאבי חשמלאי בקיבוץ שמיר, סיגל רכזת הקליטה של מנרה
לימודים: הילדים לומדים בבית הספר העורפי באזור התעשייה צח"ר
מגורים: מפונים מקיבוץ מנרה, כיום בקיבוץ גדות
מיכאל קבסה
תפקיד: ראש מועצת חצור הגלילית
מצב משפחתי: בן 45, נשוי+3
רקע: רס"ן במיל', נבחר לתפקיד למרות שהיה במילואים בחודשים שלפני הבחירות
על היישוב: כ־12 אלף תושבים, דירוג סוציו אקונומי 4 (מתוך 10)
