דעההפער הבלתי נתפס: כשהמשק צומח וההכנסה נשחקת
דעה
הפער הבלתי נתפס: כשהמשק צומח וההכנסה נשחקת
המשימה הכלכלית-חברתית הדחופה ביותר שתעמוד בפני הממשלה החדשה – להנגיש חלק גדול יותר מצמיחת התוצר והמקורות של המשק לחלקים נרחבים יותר של האוכלוסייה. זה תמיד נכון – זה נכון עוד יותר בעידן הפוסט-קורונה.
בשבוע שעבר צוטט הפרופסור מנואל טרכטנברג באומרו: "הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים". אכן, עליית האינפלציה הינה הבעיה המרכזית של הכלכלה הגלובלית השנה. הבנקים המרכזיים מעלים את הריביות במהירות על מנת לצנן את המחירים המזנקים ואגב כך מייקרים את ההון ומקשים על המגזר העסקי לגייס אשראי, להשקיע ולצמוח.
זה גם הנושא שנמצא בפרונט של השיח התקשורתי הכלכלי. אלא שהאינפלציה יוצרת בעיה נוספת: היא גורמת לכך שנתוני הצמיחה משקפים פחות ופחות את רמת החיים של האוכלוסייה. כך, היא מעמידה אתגרים חברתיים ופיסקליים קשים לפתחן של הממשלות.
וכאן המקום לציין – אנו עוסקים בכלכלה שלנו, אך התופעה הזו גלובלית לחלוטין. העושר המדינתי מתקשה לרדת לרמה הצרכנית. נתונים עדכניים של ארגון ה-OECD מראים זאת היטב. ברבע הראשון של השנה רשם התוצר המקומי הגולמי לנפש של חברות הארגון צמיחה ריאלית של 0.2% . לכאורה, מדובר בהישג, לנוכח פלישת רוסיה לאוקראינה וסגרי הקורונה בסין בתקופה זו. אלא שההכנסה הריאלית לנפש ירדה ב-1.1% בתקופה זו.
לא מדובר בתופעה של רבע בודד. לפי OECD, כבר ארבעה רבעים ברציפות שקצב צמיחת התמ"ג לנפש גבוה מזה של ההכנסה לנפש. כתוצאה, הפער שהיה לטובת ההכנסה לנפש לפני פרוץ הקורונה הולך ונשחק. עוד אחת מההשלכות ארוכות הטווח של הקורונה – הרבה אחרי שתסתיים מבחינה רפואית.
זה יוצר, כמובן, תסכול, לנוכח התחושה שהצמיחה מגיעה פחות ופחות להכנסות.
לאחר ההתכווצות הכלכלית שגרמה הקורונה, רבים ציפו להתאוששות הכלכלית ודווקא כשזו הגיעה, התמסורת ממנה להכנסות הציבור פחתה ועוררה את תחושת אי השוויון החברתי. את הסיבה לשחיקה תולים הכלכלנים, בין השאר, בעלייה המהירה של המחירים לצרכנים, ששוחקת את הכנסתם.
בנקודה זו הם גם מראים שהפגיעה במשקי הבית משתנה בין מדינות. הם מביאים לדוגמא את גרמניה צרפת, שתי הכלכלות הגדולות של אירופה, שם ירדה ההכנסה לנפש של משקי הבית ב-1.7% ו-1.9% בהתאמה.
כשמדובר בכלכלות עשירות, שמתמודדות לפתע עם מחסור באנרגיה, מיתון ועליית ריבית שהחלה בחודש שעבר, זו התפתחות בעייתית.
אך גם במדינה כמו ספרד, שידעה קשיים כלכליים בלתי מבוטלים בעשור האחרון, נשחקה ההכנסה הריאלית של משקי הבית בשיעור חד של 4.1%.
מטבע הדברים, למדיניות הממשלתית ושל המגזר העסקי יש השפעה רבה על התוצאות. בקנדה, לדוגמא, אחת מ-7 הכלכלות העשירות בעולם (G7), ההכנסה הריאלית של משקי הבית דווקא גדלה ב-1.5%.
איך קרה ה"פלא"? השכר, המשכורות וההטבות הסוציאליות לעובדים גדלו ועקפו את עליית המחירים. אלא שקנדה ואיטליה הן בין הכלכלות הבודדות שזכו לכך. ברוב המדינות וב-OECD ככלל השחיקה נמשכת.
ומה קורה אצלנו?
נתונים על ההכנסה הריאלית לנפש בארץ אין באתר, אך בהחלט התרשמתי מביצועיו העודפים של התמ"ג לנפש.
כשיוצאים מנקודת מוצא של הרבע האחרון של 2007, לפני שני המשברים הגדולים של שוקי המשכנתאות והקורונה, מגלים כי אצלנו גדל התמ"ג לנפש ב-34% ואילו במדינות ה-OECD בממוצע 14%.
ואם בודקים מאז הרבע השני של 2020, לאחר המכה הראשונית של הקורונה, התמ"ג לנפש אצלנו גדל ב-16.9% ובמדינות OECD בממוצע של 15.6%.
אלא שכנראה גם אצלנו ההכנסה הריאלית לא מדביקה את צמיחת התמ"ג וככל שזו מהירה יותר – ובתוך כך עולה גם האינפלציה – בהחלט ייתכן כי הפער בין השתיים גדל.
מסיבה זו, יחד עם עליות המחירים הגבוהות מהעבר, יוקר המחייה מעסיק יותר ויותר את השיח הכלכלי.
וזו כנראה המשימה הכלכלית-חברתית הדחופה ביותר שתעמוד בפני הממשלה החדשה – להנגיש חלק גדול יותר מצמיחת התוצר והמקורות של המשק לחלקים נרחבים יותר של האוכלוסייה. זה תמיד נכון – זה נכון עוד יותר בעידן הפוסט-קורונה.
רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות
