דעההתביעות נגד חברות האשראי יסתיימו בלא כלום
דעה
התביעות נגד חברות האשראי יסתיימו בלא כלום
לאחרונה חזינו בשורה של בקשות ייצוגיות נגד חברות המפעילות תוכניות הטבות בכרטיס האשראי. תביעות אלו מנוגדות לרעיון הבסיסי של כלכלת שוק חופשי ועידוד התחרות במשק ומנצלות לרעה את אופציית התובענה הייצוגית
לאחרונה חזינו בשורה של בקשות ייצוגיות נגד חברות המפעילות "תוכניות הטבות" שבמסגרתן מוצעים שוברי הטבות ללקוחות המבצעים עסקאות מזכות בסכום מינימאלי בכרטיס האשראי ("פינוקים", "חוויות", "גודיז" ועוד). הטרוניה שחזרה על עצמה בארבע בקשות טרחניות נפרדות שהוגשו לבית המשפט המחוזי בת"א הייתה שהחברות הנתבעות קובעות תוקף קצר לשובר ו"מחלטות" אוטומטית את מלוא התשלום לאחר פקיעת השובר.
לפי התזה "המשפטית" של המבקשים, בעת פקיעת התוקף של השובר - החברות הנתבעות רשאיות למנוע מהלקוח את האפשרות לממש את השובר, אבל עליהן להחזיר ללקוח את כספו ש"חולט". תזה זו נועדה לכישלון חרוץ. ראשית, הטרמינולוגיה מטעה: לא מדובר כאן בפעולת "חילוט", אלא בגבייה בהסכמה של תמורה ששולמה בגין שובר שתוקפו מוגבל בזמן. שנית, לפי ההיגיון של הבקשות עצמן, אין לגיטימיות לשום עסקה צרכנית שיש בה תשלום מראש תמורת צריכה וולונטרית, כיוון שתמיד יהיו אנשים שלא יעריכו נכון את הסיכוי שלהם למצות את העסקה.
נכון, החוק עצמו מסמיך את בית המשפט לבחון אינטואיטיבית האם פרקטיקת ה"חילוט" הנטענת "מקפחת" את הלקוחות, אבל בענייננו ברור שהתזה של המבקשים מנוגדת לרעיון הבסיסי של כלכלת שוק חופשי ועידוד התחרות במשק. הגבלת מימוש תוקף שובר למוצר לצד הפחתת מחיר מהמוצר הם מודל כלכלי לגיטימי שהלקוחות בוחרים בו באופן מודע ומיודע. השופט עופר גרוסקופף הסביר בעבר כי גם אם החברה שמוכרת את השוברים יוצאת נשכרת מאי-מימוש שובר בטווח הקצר, הדבר אינו משרת את מטרותיה העסקיות בטווח הארוך, שהרי השאיפה בכל תוכנית הטבות היא לשמר לקוחות חוזרים המוצאים תועלת בשוברים.
ואכן, החברות הנתבעות הן שמממנות מכיסן את השוברים ללקוחות. הן מקבלות "הנחת כמות" מבית העסק עבור השוברים, כך שהן לא משלמות את המחיר המלא אבל נושאות בחלק ניכר ממנו. המשמעות היא שהחברות מממנות את תוכניות ההטבות, גם אם בדיעבד "חילוט" התמורה לאחר פקיעת השוברים עשוי לכסות חלק מההוצאה.
לכן, ברור שאם הלקוח אינו מממש את השובר עד חלוף תוקפו, השובר פוקע והלקוח אינו זכאי להחזר. זהו גם אומד דעת הצדדים - כלומר, שני הצדדים מבינים שהלקוח רוכש זכות תחומה בזמן לקבל מוצר או שירות, ובחלוף הזמן לא יקבל בחזרה את הסכום ששילם עבור השובר. זה דומה למצב שבו צרכן רוכש מנוי שנתי מוזל למכון כושר: אם בתום השנה הצרכן לא מימש את הזכות להתאמן, בוודאי שהוא לא זכאי להחזר כלשהו.
כל מסקנה אחרת מעקרת מתוכן את ההיגיון העומד ביסוד שוברי ההטבות, שהם בוודאי עסקאות משתלמות בהיקף ההנחה לצרכן. חשוב להדגיש: שוברי ההטבות מתומחרים בהתחשב בתקופת התוקף שלהם, הנקובה על גבי השוברים כך שהצרכנים יודעים עליה. אין בכך שום דבר מקפח. האחריות היא על הצרכן שבוחר באופן מודע שלא לממש את השובר.
ואכן, המבקשים התבדו: בתחילת השנה נמחקה הבקשה הייצוגית נגד ישראכרט לאחר שהמבקש הודיע על הסתלקות בהמלצת בית המשפט, ובחודש שעבר נדחתה הייצוגית נגד מקס תוך חיוב המבקשת בהוצאות. נקבע שם כי "כל בר דעת מבין" שאין כאן באמת קייס משפטי. הייצוגיות הנוספות נגד בנק לאומי ונגד כאל תלויות ועומדות בפני השופטת נועה גרוסמן, אך דומה שגורלן כבר נחרץ.
לסיכום, קיימת חשיבות בהפחתת בקשות סרק ייצוגיות שעילתן המופרכת היא ברורה וגלויה, ובוודאי כאלו שבטווח הארוך פוגעות בצרכן. הפתרון לכך נמצא בידי בית המשפט, שרשאי להפעיל את מנגנון הסילוק על הסף כש"ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום" (רע"א 2022/07). כך ניתן יהיה לסנן בקשות קנטרניות וכך יימנע השימוש לרעה במכשיר התובענה הייצוגית.
דון סוסונוב הוא עורך דין וכלכלן העוסק בליטיגציה מורכבת
