דעהדרוש פוליטיקאי שיציע מדיניות רצינית למשבר הדיור
דעה
דרוש פוליטיקאי שיציע מדיניות רצינית למשבר הדיור
אחרי שהממשלה היוצאת הציגה פעמיים תכניות דיור חדשות ניתן לסכם את פעילותה כ"עוד מאותו הדבר". כעת זו ההזדמנות של הפוליטיקאים להציג פתרונות אמיתיים שיובילו לשינוי מהותי, לרכוש את אמון הציבור וכך אולי להגדיל את מספר בוחריהם
אחרי שהממשלה היוצאת הציגה פעמיים "תכנית דיור" ששילבה את משרדי הממשלה הרלוונטיים: אוצר, שיכון והפנים, ניתן לסכם את פעילותה כ"עוד מאותו הדבר". הממשלה המשיכה במדיניות ההגרלות של כחלון, והעלתה שוב הצעות (שלא הבשילו) למלחמה במשקיעים באמצעות הגדלת מיסוי. לזה נוספו פיצוחים כמו הגבלת הצמדת מדד תשומות הבניה, שהביאו להקפצת מחירים מיידית. וכצפוי, מחירי הדירות עדיין עולים. הבחירות כעת זו הזדמנות טובה של פוליטיקאים רציניים להציג פתרונות עומק, לסוגיה משמעותית מאוד בעיני הציבור הרחב.
ידוע שמערכת הבחירות היא תקופת הפריחה של הפופוליזם, כאשר כל שחקן פוליטי מפריח סיסמאות לכל בעיה מדוברת. זה מבטיח להוריד את מחירי הדיור, אחר מבטיח להוריד את מחיר הלחם, ואחר את מחיר הדלק. בסוף, קל לזהות אמירות בעלמא לצרכי בחירות, וקל גם לזהות מתי יש תפיסת עולם אמיתית מאחורי ההצהרה. כאשר פוליטיקאי מציג את הדרך להגיע לתוצאה, ואת שינוי סדרי העדיפויות כדי לאפשר משאבים לכך, ניכר שיש מחשבה ובסיס לדברים.
יוקר הדיור היא סוגיה אסטרטגית, בגלל שזו ההוצאה הגדולה ביותר למשק בית, ועם זאת הפתרון לה פשוט יחסית להבנה (אם כי לא בהכרח פשוט לביצוע). המחיר הגבוה הוא תוצאה של ביקוש גבוה מההיצע, וכדי לפתור זאת צריך להביא לאיזון ביניהם. המכנה המשותף של הפתרונות שנוסו עד כה היו "להילחם במשקיעים" ו"להרביץ לביקוש" ולהקטין אותו באופן מלאכותי, באמצעות מיסוי והגבלות רגולטוריות על משקיעים. התוצאה היא שהביקוש לא נעלם, אלא רק הפך לכבוש, ומתפרץ חזרה שוב ושוב, ואיתו גם המחירים.
לכל העוסקים במלאכה היה ברור תמיד שהפתרון ארוך הטווח הוא בצידה השני של המשוואה - הגדלת ההיצע, וכך להביא לנקודת איזון בשוק. ולמרות זאת, פתרון העומק לא קודם. כנראה זה לא פופוליסטי מספיק, אולי זה מורכב מידי להילחם בעומס הבירוקרטי בפקידות, וגם ההבנה הציבורית לא מספקת ולכן אין לחץ ציבורי לכך. לכן, בבחירות האלה, זו הזדמנות של פוליטיקאים להראות רצינות, בניגוד להבטחות עבר שנגמרו בכותרות בלי תועלות.
כדי להגדיל היצע, צריך רק להסיר הרבה חסמים ביורוקרטיים אשר מונעים באופן מלאכותי יציאת דירות חדשות לשוק. זה לא דורש תקציב נוסף, אלא בעיקר נחישות ניהולית.
חסם מרכזי הוא מערכת התכנון והרישוי האיטית, ובעלת הכפילויות והמורכבויות. כ-13 שנה בממוצע לוקח לבניין מגורים חדש לקום, מרגע תחילת תכנונו. זה איטי בכל קנה מידה בהשוואה לעולם המפותח, ואפילו בהשוואה למדינות עולם שלישי. לאיטיות הזו יש מחיר, שאותו בסוף משלם הצרכן.
כדי לזרז את הליך הרישוי והתכנון, יש לאפשר את מסלול הרישוי העצמי, באמצעות אנשי מקצוע מוסמכים. מודל זה קיים בעולם, ואנו לא ממציאים את הגלגל. ראשי רשויות מקומיות המתנגדים לכך, ולכן מקצצים בכנפיה של רפורמה זו, פשוט רוצים לשמור לעצמם את היד על השאלטר עבור צרכים פוליטיים, וזו לא טובת התושבים.
חסם בולט שיש לפתור הוא רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), אשר בנוסף לתפקידה כמשווקת קרקעות המדינה, הפכה גם לגוף רגולטורי הנוסף על גופי התכנון המוסמכים. זהו כפל רגולציה מיותר מעיקרו, ולכן יש להגדיר היטב את מגבלות סמכותה של רמ"י, שתעסוק בשיווק בלבד וגם זה באמצעות מכירה מלאה ולא בחוזי פיתוח או חכירה.
חסם ידוע נוסף הוא התנגדויות סרק אשר מוגשות בידי אינטרסנטים, פעמים באופן סיטוני. התנגדויות אלה גורמות לעיכובים ארוכים ודיונים מיותרים, גם כאשר הן קלושות ומופרכות, וכולם יודעים מראש שיידחו. הפתרון שקידמה שרת הפנים, הגבלת מספר העמודים במסמך ההתנגדות, הוא לעג לרש. הפתרון המתבקש הוא הטלת אגרה בסיסית על הגשת התנגדות, כמו גם תשלום הוצאות ונזקים על התנגדות שנדחתה, בדומה למודל של תשלום הוצאות משפט בהליכים משפטיים. זה ינפה את התנגדויות הסרק, ויאפשר דיון איכותי ואמיתי בהתנגדויות אמת שבהם ראוי להשקיע הזמן.
כעת זו הזדמנות של פוליטיקאים להציג פתרונות עומק, פתרונות אמת, אשר מגיעים לפתרון את הבעיה ולא ליצור מראית עין של "עשייה". פוליטיקאי שיספר אמת לציבור, ויציג מתווה אמיתי שלא חוזר על מנטרות שכבר ניסינו כמה פעמים, יכול להציג אמינות ורצינות. הציבור לא מחפש הבטחות, אלא התנגשות חזיתית בבעיה והבעת רצינות לקידום פתרונה. וזו, הזדמנות אמיתית להביא לשינוי.
חזי בינה הוא יזם נדל"ן ומנכ"ל קבוצת החברות היזמיות הוד הבירה ואינסייט בינה
