פרשנות החזרה של שיקלי תעודד ח"כים להטריל את המפלגות שלהם
פרשנות
החזרה של שיקלי תעודד ח"כים להטריל את המפלגות שלהם
עמיחי שיקלי נהנה מההפקר של העמימות והסתירות החוקיות - החוק שמחייב התפטרות מיידית בסמוך לפרישה "סותר" את החוק שמאפשר מתיחת המיידיות הזו באמצעות הערעור למחוזי. התוצאה: חברי כנסת יצטיידו בעתיד בפרשנות המשפטית שתאפשר להם לחמוק מהמחיר
עמיחי שיקלי יוכל לרוץ ברשימת הליכוד לכנסת. זו השורה התחתונה בהחלטת בית המשפט העליון שפורסמה הבוקר (ללא נימוקים שיימסרו בהמשך). שורה תחתונה שמעליה אינספור שורות של פלפול משפטי. פלפול שהפך את החלטת יו"ר ועדת הבחירות השופט יצחק עמית. לשופט עמית היו נימוקים טובים לסלק את שיקלי מהחיים הפוליטיים, אבל הם התנפצו לבסוף על העמימות הדיונית, על טענת ההסתמכות, על עליונותה של הזכות להיבחר, שיככבו בנימוקים שטרם פורסמו.
הכשל מובנה בתוך הסיטואציה החוקית והחוקתית. חבר כנסת אמור להתפטר מהכנסת בסמוך לאחר מועד הכרזתו כפורש בידי ועדת הכנסת לבקשת סיעתו. אבל, החוק מקנה לו זכות לערער לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום על ההחלטה להפרישו. שיקלי לקח את הזמן. לא את כולו, אלא 49 יום, ועד שמוצה ההליך במחוזי עברו עוד כמה שבועות. התוצאה היא ששיקלי התפטר 80 יום אחרי הכרזתו כפורש שזה ממש לא "בסמוך לפרישתו". וזהו הכשל: מצד אחד, עליו להתפטר מיידית מהכנסת, ומצד שני החוק מאפשר לו למתוח את המיידיות הזו. אלה שני לוחות זמנים שמתנגשים בעליל. השופט עמית הדגיש את העובדה ששיקלי ניצל את הזמן ש"קנה" לעצמו עד הערעור כדי לפעול במרץ נגד סיעתו ונגד הקואליציה. העליונים, לעומתו, העדיפו את חוקיות הצעד שבו נקט, למרות היותו סותר את דרישת החוק להתפטרות מיידית, כתנאי לשילוב בהמשך ברשימת הליכוד. הדילמה הזו עלתה בדבריה של נציגת הכנסת בדיון, עו"ד ענת גולדשטיין: "אנחנו חושבים שחבר כנסת שמעוניין להתפטר צריך לעשות זאת בסמוך (למועד הפרשתו מסיעתו), אבל יש לו זכות ערעור על החלטת ועדת הכנסת". לדבריה, "כמו שצריך להתפטר מהר, צריך לערער מהר. לקח לשיקלי 49 ימים להגיש את הערעור שלו".
השופט עמית הגשים בהחלטתו את תכלית חוק היסוד; העליון לעומת זאת נתן לשיקלי את הקרדיט על מיצוי זכויותיו המשפטיות לערער על ההפרשה למרות שמיצוי הזמן הזה סיכל את מיידיות ההתפטרות. עמית זקף לחובתו את חוסר תום הלב שבניצול הזמן שקנה לערעור כדי להמשיך ולהטריל את סיעתו ואת הקואליציה.
השורה התחתונה המשפטית משקפת גם את סאגת האקטיביזם השיפוטי שהולך ומתפייד בהדרגה. השופט עמית העדיף את הפרשנות שמובילה להכרתת התופעה הפסולה ששיקלי סימל. הכרתת צאצאי ה"כלנתריזם" ו"התרגיל המסריח" – למנוע עריקת חברי כנסת משורת סיעתם. העליון, לעומתו, העדיף את זכויותיו של שיקלי. הזכות להיבחר שעברה כאן דרך ההסתמכות על פשרת המחוזי. העובדה שזה לקח 80 יום אחרי החלטת ההפרשה של ועדת הכנסת מגלמת את הסתירה המובנית בין הפרשנות להרחקת שיקלי לבין תמרוניו לניצול מלוא הזמן שיוכל להשיג תוך מיצוי זכויותיו החוקיות. החוק שמחייב התפטרות מיידית בסמוך לפרישה "סותר" את החוק שמאפשר מתיחת המיידיות הזו ל-80 באמצעות הערעור למחוזי. השופט עמית (והשופט עופר גרוסקופף שהיה במיעוט) והרוב בבית המשפט העליון נחלקו בשאלה מה גובר.
לניצחון של שיקלי במקרה הזה יהיו השלכות בעתיד, ביניהם עידוד חברי כנסת להטריל בעתיד את סיעותיהם וציודם בפרשנות משפטית שתאפשר להם לחמוק מהמחיר שכרוך בכך.
