פרשנותקרעי מחפש את התאגיד - ומצא מה לא בסדר אפילו ב"בואו לאכול איתי"
פרשנות
קרעי מחפש את התאגיד - ומצא מה לא בסדר אפילו ב"בואו לאכול איתי"
טענות של שר התקשורת נגד התבטאות פוליטית לכאורה בתוכנית בישול ששודרה בתאגיד מוכיחות ששום ביקורת על השלטון לא תתאפשר ביום שאחרי ההפיכה
בין שמדובר בניסיון להסיט את הדיון מהמכה שחטף בעליון ביחס לעתירת הדחת יו"ר הדואר מישאל וקנין ומכשלי הממשלה בכלכלה ובהתמודדות עם הפשיעה, ובין שמדובר בהכנת הקרקע לפיטורי הנהלת תאגיד השידור הציבורי – אי אפשר להתעלם מהמכתב ששלח היום שר התקשורת שלמה קרעי. במכתב להנהלת תאגיד השידור הציבורי טען השר כי התאגיד "מפר את החוק" בשל תוכן פוליטי שהוא משדר. כאשר מוסיפים לתמונה את חוק השידורים, שיידון לאחר הפגרה ושיכפיף את התקשורת לוועדה פוליטית כדי לחסל את התקשורת החופשית, מתקבלת תמונה מדאיגה.
במכתב בן ארבעה עמודים סוקר שר התקשורת שורה של מקרים שבהם, כך לטענתו, הפר התאגיד את החוק בכך שהתבטא פוליטית. אחת מההפרות לפי קרעי נעשתה בתוכנית "בואו לאכול איתי". לאלו שלא מכירים, בואו לאכול איתי היא תוכנית בידור, שבה בכל שבוע מתאספת קבוצה של חמישה אנשים שמתארחת לארוחת ערב בבתים של המשתתפים. כל ערב מארח את הארוחה בביתו מתמודד אחר, והשאר נותנים ציון לארוחה. לא פורמט פוליטי במיוחד, אך גם בו מצא שר התקשורת בדיחה שלא היתה לרוחו: "מקבץ הפרקים שהתקיימו בתל אביב, כללו העורכים שוב ושוב קטעים מהפגנות השמאל, בעוד הקריין מתייחס לאותן הפגנות כאילו מדובר בהמאפיין, בה"א הידיעה, של העיר תל אביב. עריכה זו לא רק עושה עוול לעיר העברית הראשונה, היא גם משקפת את אהדת יוצרי התכנית למסר הפוליטי של המחאות, מנרמלת דעות פוליטיות מסוימות על פני אחרות ומחדירה באופן מאולץ תוכן פוליטי לתכנית בידורית שאמורה לספק הפוגה מדיון זה".
בהמשך התייחס קרעי גם לאמירות בחשבונות האישיים ברשתות החברתיות של עורכי וכתבי התאגיד, ואפילו התנגד לביטוי "west bank" בתחנות הרדיו באנגלית של התחנה: "תחנת הרדיו של התאגיד באנגלית מתייחסת ליהודה ושומרון בביטוי המסולף west bank. ביטוי זה אינו משקף מציאות אובייקטיבית, אלא חלוקה גיאוגרפית שאבד עליה הכלח לפני למעלה מיובל שנים. ביטוי זה אינו ניטרלי מבחינה פוליטית, שכן הוא משמר באופן מלאכותי חלוקה היוצרת זיקה בין יהודה ושומרון לבין מזרח הירדן. המשך השימוש בביטוי זה אינו מתיישב עם חובת התאגיד ליתן ביטוי הוגן ומאוזן להשקפות הרווחות בישראל. הנכם נדרשים אפוא לאסור על המשך השימוש בביטוי זה, ולאכוף את האיסור".
הכניסה לפרטים הרבים ולמקרים נקודתיים, ספציפיים, ולא רלבנטיים, לא רק מביכה אלא גם מדאיגה, בעיקר כשמדובר בשר שמקדם את השתלטות הפוליטיקה על שוק התקשורת הישראלי באמצעות חוק השידורים שאותו הוא מקדם. לכך יש להוסיף גם את היכולת של שר המשפטים להשפיע על קנסות שמוטלים על גופי תקשורת שמפרים את הנחיות המועצה.
תשומת הלב של קרעי לפרטים במכתבו מעידה על החשיבות שפוליטיקאים מייחסים לסיקור התקשורתי שלהם - עד כמה ציוץ של עיתונאי או עורך, או בדיחה שלא לרוחו של השר בתוכנית אוכל, חשובים לשר, עד כדי שהוא בוחר לפנות להנהלת התאגיד. לכן, כשאותו שר רוצה לקדם השתלטות על שוק התקשורת, צריך להיזהר, שכן הפוליטיקאים ימהרו להסיר כל ביטוי קטן שפוגע בהם בעקיפין – קל וחומר לגבי ביטויי ביקורת מפורשים. לכך יש להוסיף שמשרד התקשורת הוא מעין המצאה ישראלית: במרבית הדמוקרטיות המערביות אין משרד תקשורת שבראשותו עומד שר – פוליטיקאי, אלא רשות עצמאית במודל של רשות התחרות שיותר רחוקה משיקולים פוליטיים, מאשר הפוליטיקאים עצמם.
1 צפייה בגלריה
שלמה קרעי. מקדם את חוק השידורים להשתלטות על התקשורת החופשית
(צילום: אוליבייה פיטוסי/הארץ)
ייתכן גם שהמכתב של קרעי נועד להסתיר את כשל הממשלה: אתמול, הוציא בית המשפט העליון צו ביניים להחזרת יו"ר הדואר מישאל וקנין לתפקידו, על אף שהודח על ידי השר. לכך יש להוסיף היחלשות השקל מיום ליום, והפשיעה בחברה הערבית שוברת השיאים.
קרעי אינו הסכנה היחידה לתקשורת החופשית. ביום רביעי השבוע תקיים ועדת הכלכלה דיון בנושא "חרם המפרסמים על ערוץ 14", שהחל לאחר שמשתתף בפאנל בתוכנית, ארי שמאי, קרא לשחרר את יגאל עמיר. הכותרת של הדיון גם התעלמה מכך שמי שמפר את החוק אלו דווקא מגישי ערוץ 14, שקוראים לחרם על חברת שטראוס לאור סירובה לפרסם אצלם, שכן מדובר בקידום אינטרסים מסחריים של הערוץ במסגרת תוכנית החדשות. באמצעות הדיון הממשלה רומזת לשוק העסקי ולשוק התקשורת שעליהם לציית, או שייפגעו כלכלית.
הריסת מערכת המשפט והתקשורת החופשית הולכות יד ביד - בהונגריה, בפולין ובישראל. בסופו של דבר לא מדובר באידיאולוגיה אלא בתאווה לכוח, ברצון לשלוט ללא חסמים וללא ביקורת. כשבית המשפט עוצר החלטה הזויה של שר כזה או אחר, או כשהתקשורת חושפת מהלך מסוכן שמקדמת הממשלה – הציבור מרוויח. ומי נפגע? מי שרוצה להיות חסין מביקורת, למשל על המלחמה בבית המשפט כדי להימלט מאימת הדין, על חלוקת התקציביים המגזריים, ועל מינויי המקורבים.
