ניתוח
תקדים דיקטטורי: כך נראה עוד יום בהפיכה המשטרית
חקירת קטאר־גייט מתרחבת, נתניהו נחקר במקביל במשפטו ובמשטרה, והמינוי החפוז של ראש השב"כ ממחיש עד כמה חיוני שבג"ץ יתווה גבולות ברורים בתחום זה. יש הכרח בפסק דין תקדימי ומהדהד, שייצור חומת מגן משפטית שתמנע פיטורים דומים בעתיד, כדי שנתניהו לא יוכל לסלק מתפקידם את מי שעומדים בדרכו
המהירות שבה בחר ראש הממשלה בנימין נתניהו באלי שרביט לראש השב"כ מעידה עד כמה הוא נחוש להיפטר מרונן בר ולסכל פסק דין בעתירות שהוגשו נגד פיטוריו. המהירות שבה צצו ההסתייגויות למינוי מעידה על החיפוף והחלטורה. למנות מישהו שנצפה בקפלן? מישהו שפרסם בכלכליסט ביקורת נגד טראמפ? משטרת ההפיכה, בליכוד וכנראה גם במיאמי, מיהרה לחשוף את סכנת המינוי החדש וכנראה גם לטרפדו.
1. לא ברור התהליך שבו עקף שרביט מלכתחילה את מתחריו. או, איך נתניהו הבליג על חסרונותיו. לבחירתו היה יתרון אחד, שכנראה לא מספיק: הוא בהחלט ראוי לתפקיד. גם ישר, גם מוכשר, וגם מפקד חיל הים השני, אחרי עמי איילון, שיועד לפקד על הארגון ולנטרל בכך טענה של חוסר סבירות קיצוני במינוי. לכשירות הזו מצטרף יתרון משפטי - הסיכוי שרונן בר יוותר ויפרוש - מהתפקיד ומהעתירות. מעשה שיאפשר לשופטי בג"ץ לתמרן את העתירות לבית הקברות ולהימנע ממשבר חוקתי. אלא שבכך ייווצר תקדים מסוכן שהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה תתקשה להשלים אתו.
תקדים לפיו יכול ראש ממשלה לסלק הביתה שומר סף מסדר גודל של ראש השב"כ בלי עילה ובלי סיבה. רק באמצעות הפרחת "אי אמון" מצדו. וגרוע מזה, לסלק אותו מתוך ניגוד עניינים בוטה - כנקמה על חקירה שנפתחה בלשכת ראש הממשלה המפטר. חקירה לביעור תקלה, או שמא שחיתות ואף פגיעה בביטחון המדינה. אם לא יהיה פסק דין מהדהד שלא רק יבטל את הפיטורים, אלא יקים חומת מגן משפטית מפני פיטורים מהסוג הזה, תיפרץ הדרך לתקדים דיקטטורי מובהק שבו יכול ראש הממשלה לפטר כל מי ש"מפריע" לו. תקדים שבו ראש השב"כ הבא, שרביט, בן שבת, בן חנן, ציר כהן, מ' או ר', יחשוב פעמיים אם יחלוק על ראש הממשלה או יחקור את סביבתו, ואולי גם אותו.
אם נתניהו יחזור לאיש אמונו מאיר בן שבת, מהמובילים בסוכנויות ההימורים לפני שצץ שרביט הקסם - יתחזק מעמדן של העתירות, מהסיבה שרונן בר לא יתנדב ללכת הביתה עבור בן שבת. בר מגיע לבג"ץ עם הגיבנת של ה־7 באוקטובר. למרות שזו לא סיבת הפיטורים, למרות ההצלחות המזהירות של הארגון מאז. בר היה מהראשונים ליטול אחריות והודיע שיילך הביתה לאחר סיום משימותיו. למשל, החזרת החטופים. נתניהו לא רצה לסלק אותו רק בגלל קטאר־גייט, אלא גם בגלל דבקותו במשימה הזו. וכן, הוא דיבר גם בעד ועדת חקירה ממלכתית.
2. ומה יקרה בקטאר־גייט? כאן יש לנו לקח מפרשת קו 300. היועץ המשפטי דאז יצחק זמיר התפוטר בגלל שסירב לטייח את חקירת הריגתם של שני המחבלים שנתפסו בידי אנשי השב"כ. לכן, לפני שפרש, הגיש תלונה למשטרה. מחליפו, יוסף חריש, המשיך בדרכו וסירב ללחצי הממשלה למשוך את התלונה. הסיפור הסתיים בחנינה מצד הנשיא שאושרה בבג"ץ. מבחינה זו הלקח שמנחיל חריש לראש השב"כ הבא הוא להמשיך בחקירה.
כאשר השופטת התורנית גילה כנפי־שטייניץ התירה לראש הממשלה לראיין מועמדים היא למעשה אותתה לו שבכוחו למנות. הכשרת המינוי היא סיכול העתירות נגד הפיטורים. כנפי־שטייניץ איזנה בין הצדדים: היא גם דחתה את בקשת נתניהו לבטל את הצו הארעי שמונע את פיטורי בר, וגם את עמדת היועמ"שית להימנע מלראיין מועמדים להחלפתו. נתניהו הפר את ה"תיקו" הזה כשהכריז על מינוי שרביט ובהמשך על מועמדים אחרים.
כאשר שופטת העליון גילה כנפי־שטייניץ התירה לראש הממשלה לראיין מועמדים היא למעשה אותתה לו שבכוחו למנות. הכשרת המינוי היא סיכול העתירות נגד הפיטורים
יש להניח שהעותרים, שבעה במספר, ינסו בדרכים משפטיות לבטל את המינוי כ"שימוש לרעה" בסמכות שנועד לסכל החלטה עקרונית של בג"ץ. החלטה שאמורה לבחון את ניגוד העניינים, את השיקולים הזרים, את השימוש לרעה בסמכות לפטר שאליה מצטרף עתה השימוש לרעה בסמכות למנות, ככל שיהיה מינוי. את הדילמה לגבי שרביט היטיב לתאר בני גנץ: "שרביט הוא אדם ומפקד מצוין, ערכי ומנוסה. עם זאת, מינוי ראש השב"כ חייב להתבצע אך ורק אחרי החלטת בג"ץ".
3. החדשות רדפו היום זו את זו, כשכל פרשה נכרכת בזנבה של קודמתה. שרביט בא והולך. נתניהו בא והולך. בא לחקירתו הראשית במשפטו הפלילי בביהמ"ש המחוזי והולך לחקירה במשטרה. עוזריו ויקיריו יונתן אוריך ואלי פלדשטיין חשודים בעבירות של מגע עם סוכן זר, הלבנת הון, קבלת שוחד, ומרמה והפרת אמונים. נתניהו בחקירה פתוחה, שאולי תתגלגל לחקירה באזהרה, עלול להידחק למילכוד שכה מוכר לו: ידע - ואז הוא אחראי; לא ידע - הוא מפיל את הסיפור על עוזריו שאולי יתהפכו עליו. פלדשטיין מפליל את אוריך, ואוריך (אולי) את נתניהו. כך מטפסת האחריות במעלה ההיררכיה. והמצב הזה מזין את שנאתו של נתניהו למערכות האכיפה וכמובן לתקשורת.
בתל אביב, באולם, הוא נואם בלהט נגד הסיקור העוין, בירושלים, בישיבת הממשלה, הוא מסתער על התאגיד ועל התקשורת שבלעדיה לא היתה פרשת קטאר־גייט. בינתיים, כך נדמה, פוסעים החוקרים בנתיב שסימן להם "גרון עמוק" מפרשת ווטרגייט: Follow the Money. פלדשטיין, לפי החשד, מקבל כסף מקטאר ומשרת את האינטרסים שלה: מול התקשורת (ישראלית וזרה) ומול אוריך. מכאן אפשר למתוח את המשמעויות למסקנות חמורות יותר או פחות. לא כל מי שאין לו סיווג ביטחוני ומתפרנס מקטאר הוא בהכרח סיכון ביטחוני. ואולי כן. ואיך יודעים שהחקירה הזו מאיימת על המנהיג - מעוצמת האלימות בגידופים שהמטיר הליכוד על רשויות האכיפה.
הפרשה הזו מצטרפת ככובע בוער נוסף לקולקציה שכבר מונחת על ראשו. מצטרפת לחקירתו כנאשם במשפט פלילי (שמתקרב לחקירה הנגדית), כמוזהר בוועדת החקירה הממלכתית בפרשת הצוללות על פגיעה בביטחון המדינה, בכלכלתה וביחסי החוץ. מה הפלא שהוא עושה הכל כדי למנוע כובע נוסף שיאכל אותו - ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. מה הפלא שיש לו עניין בהארכת המלחמה כמפלט מכל החקירות האלה שסוגרות עליו, ואולי גם נועלות אותו בנבצרות תפקודית. עד כמה יוכלו היועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ להמשיך ולהתעלם מניגודי העניינים האלה, שלא רק מעסיקים אותו על־מלא, אלא מסכנים את המדינה וכל היקר לה – את חיי החטופים שנתניהו לא יכול להתפנות אליהם, ואת המוסדות הדמוקרטיים - המשפט והתקשורת - שנתניהו מקדיש את מלוא הזמן והמרץ שנותרו לו כדי לפרקם ולהחריבם.
