ריאיון"ישיבות ההסדר החרדיות הן תקווה לחברה החרדית עצמה"
ריאיון
"ישיבות ההסדר החרדיות הן תקווה לחברה החרדית עצמה"
"החברה החרדית לא רק לא משרתת אלא גם אטומה במידה מסוימת למה שקורה"; "ישיבות ההסדר החרדיות הן לא פתרון של הטווח הקצר. פתרונות אינסטנט הם פלסטר על פצע עמוק מדי"; הרב יוסף מילר, ראש בית המדרש בישיבת ההסדר החרדית דרך חיים בגן יבנה, משוכנע ש"מוטל עלינו להיענות לתביעה המוסרית של הגיוס"
הרב יוסף מילר, למדנו יחד בישיבת חברון החרדית, לפני שנתיים הצטרפת לישיבת דרך חיים בגן יבנה, שהיא ישיבת ההסדר החרדית הוותיקה והגדולה (הכוללת סניף בירושלים), וכיום אתה "ראש בית המדרש". ספר לנו על המסלול בישיבת ההסדר.
"אנו רוצים בוגרים בני תורה שכל מי שפוגש אותם מתפעל מהם. וכחלק מהחזון הכללי הזה, של יצירת אדם שמעורב עם הבריות, אז לצד היותם בני תורה, התלמידים שלנו משרתים בצבא, רוכשים השכלה אקדמית ותורמים לחברה. בישיבה שלנו לומדים חצי יום, ובחצי השני לומדים תואר אקדמי, ומי שאין לו בגרות משלים אותה. ההסכם עם הצבא הוא שנתיים בישיבה — שנתיים בצבא, והמסלול הזה מתחיל אחרי שהם כבר שנה בישיבה, כך שיש לתלמידים שלוש שנים בישיבה. והצבא גם מעוניין להרחיב זאת לשלוש שנים בישיבה, כך שיהיה לתלמידים ארבע שנות ישיבה. הרוב המוחלט עושה תואר במדעי המחשב, ואז עושים שירות במקצוע טכנולוגי, יש כאלו שעושים תואר בכלכלה ומשרתים ביועכ"ל (יחידת היועץ הכלכלי לרמטכ"ל –ש"ט), ויש כאלו שעושים עבודה סוציאלית, ועובדים כקב"נים. המסלול הזה יקר והיינו רוצים לסבסד לתלמידים את שכר הלימוד".
הדברים הללו נשמעים כמעט מקוממים לאוזן לא־חרדית: עד שיש חרדים שמתגייסים, זה רק למקצועות טכנולוגיים ואחרי שהם רוכשים תואר...
"אני לא חושב שמי שלא לומד יום שלם ברצינות יש לו פתחון פה לטעון לאי גיוס. אם היו שואלים אותי עקרונית האם מוצדק שתלמידים חרדים יקבלו אפשרות לעשות תואר לפני הצבא? ולהיות מגויסים רק למסלול טכנולוגי? – לא יודע מה הייתי אומר. אנחנו לא בעולם של 'ראוי', אלא של 'מצוי'. כעת קל יותר לשווק – הן להורים החרדים והן לבחורים – את החבילה שהם גם ילמדו תורה, גם ירכשו אופק מקצועי וגם יתרמו לצבא. קשה יותר לדבר על כישורים שהשירות הקרבי מקנה, כמו יכולות מנטליות ופיקודיות, משמעת עצמית וקבלת החלטות בתנאי לחץ, כי הכישורים הללו סופר חשובים אבל קשים לשיווק.
"בהקשר הזה יש תפקיד חשוב לעמותת 'נצח יהודה' (מנהל העמותה יוסי לוי החל גם לנהל את ישיבת דרך חיים לפני כשנתיים – ש"ט). נצח יהודה איננו רק גדוד חרדי, הוא מציע אפיק נוסף של מצוינות. כיום יש במגזר החרדי רק שני אפיקים של מצוינות, או מצוינות תורנית או מצוינות עסקית־כלכלית, ומי שלא מצליח מרגיש כישלון. נצח יהודה מציע מצוינות נוספת, בצבא, ומאז שהם פרסו חסות עלינו, זה משפיע על הסיפור שלנו. הבחורים שבאים אלינו לא באו כי הם נפלטו, אלא הם בחורים שבאו להצטיין ולכבוש את העולם, לא ממקום של חולשה, אלא ממקום של מצוינות".
על המסלולים המיוחדים לגיוס חרדים: האם מוצדק שחרדים עושים תואר לפני הצבא ומגויסים למסלול טכנולוגי – לא יודע. אנחנו לא בעולם של ראוי אלא של מצוי"
"מתייחסים להתנגדות בכובד ראש"
עצם קיומה של הישיבה שלכם עומד בניגוד לזרם המרכזי של העולם החרדי?
"בתוך עולם ישיבות ההסדר החרדיות, יש כאלו שפועלות בצורה של יותר 'התרסה', ניסיון להגיד במפורש 'הנה אנחנו סוללים דרך אחרת'. אנו לא פועלים בדרך הזו, אנחנו יראים מתורתם וחכמתם של גדולי ישראל, ומתייחסים להתנגדות שלהם בכובד ראש. הישיבה לא הוקמה כתגובה למלחמה הזו ולצרכי הצבא, אלא כחלק מההבנה שזה צורך נרחב של הציבור החרדי. בתוך כל מכלול הנימוקים של החרדים לאי גיוס, הנימוק המרכזי הוא תפיסת העולם שאומרת שמי שיתגייס לצבא לא יכול לבנות זהות דתית ותורנית חזקה, וזו לא טענה שנמצאת בחלל ריק. ולכן האתגר שלנו זה לייצר בני אדם שהם בני תורה, למרות שהם עובדים ומשרתים בצה"ל. שהם נשארים מחוברים לתורה, לא רק שומרי תורה ומצוות, אלא שיש להם זהות פוזיטיבית רצינית, שאכפת להם מתורה. אני חושב שיש צעירים רבים חרדים שעבורם דווקא הדרך החרדית הרגילה לא עובדת, הם לא מצליחים לייצר זהות תורנית חזקה דווקא בגלל שתובעים מהם התמסרות טוטאלית. אני מאמין שכשגדולי ישראל יראו תוצרים כאלו, צעירים ששירתו בצה"ל ונשארים בני תורה, הם יתנו לגיטימציה לדרך הזו, לכל הפחות, כאפשרות לגיטימית".
אני מבין שאתה זהיר בניסוחים שלך, אבל זה כמעט נשמע שאתה אומר שישיבות ההסדר הן רק למי שאיננו מוכשר מספיק ללמוד כל היום.
"לא לא, הייתי אומר שיש טיפוסים שונים. יש קונופרמיסטיים וממסדיים, לטיפוס כזה אולי מתאים המודל של הישיבות הקיימות, ואני שם בצד את החובה להשתתף במלחמת מצווה ודברים כאלו. לעומת זאת, יש טיפוסים סקרנים, משכילים, רוצים להיחשף לעוד ידע, והישיבות הרגילות לא מציגות דברים כאלו בתוכניות הלימודים. אנשים מהסוג הזה פשוט לא מקבלים את המזון הרוחני שהם צריכים, הם בסכנת התרסקות.
"ההיגיון של ההימנעות החרדית מגיוס טמון בהנחה שאין דרך לבנות זהות דתית חרדית כמו שצריך בלי הישיבות הרגילות, ולכן עלינו מוטל לא רק להיענות לתביעה המוסרית של הגיוס – שהיא תביעה חשובה, הכרחית ובלתי ניתנת להתעלמות — אלא להיענות לצורך הפנימי של החרדים עצמם".
למה אתה נמנע מלהציג את תפיסת עולמך הקונקרטית בנוגע לגיוס חרדים?
"אני לא רואה את עצמי ככתובת שאמורה להגיד לאנשים מה לעשות. אני כן יכול להגיד לנערים שמקבלים החלטה, שזו החלטה שצריכה להיות אינדיבידואלית, זו לא החלטה קולקטיבית. כל יחיד ויחיד בחברה החרדית שמחליט לא להתגייס, צריך לעשות על זה חושבים, זו לא יכולה להיות החלטה שמתקבלת בקלות ראש, על אוטומט. אם הוא מחליט שלא, הוא צריך להיות מסוגל לתת לעצמו תשובות מספיק טובות ומספיק משכנעות למה הוא לא עושה את זה".
על ההחלטה לא להתגייס: "זו לא יכולה להיות החלטה שמתקבלת בקלות ראש, על אוטומט. מי שמחליט שלא, צריך להיות מסוגל לתת לעצמו תשובות מספיק טובות למה לא"
בהתחשב בהתנגדויות, מה ההיענות לישיבה שלכם?
"מגיעים אלינו בחורים מצוינים, השנה ראיינתי 150 מועמדים ומתוכם קיבלנו רק 70, הם באים מתוך מקום מפוכח, הם רוצים לבנות לעצמם זהות תורנית ומקצועית ולתרום לצבא. בחלק מהמקרים קשה להורים להכיל, אבל גם הם משלימים, אנחנו משתדלים לא לקבל כאלו שההורים שלהם מתנגדים באופן גורף. צריך להבין שאין מסורת החרדית של איך נראה השילוב בין צבא וחברה, והזהות שלנו בישיבות ההסדר החרדיות היא בעיקר נגטיבית, של 'מה לא' (לא המיינסטרים החרדי – ש"ט), ותפקידנו לייצר את הזהות החיובית הזו".
ישראלים רבים שואלים את עצמם האם הדברים הללו עשויים להניע שינוי רחב בעולם החרדי, האם אפשר לראות בכם תקווה?
"ישיבות ההסדר החרדיות הן בראש ובראשונה תקווה לחברה החרדית עצמה. הן פונות אל תוך הבית פנימה. לא יכול להיות שהאפשרות היחידה שיש היום חוץ מללמוד תורה כל היום, זה להיות בישיבה לנושרים. ירושלים מלאה בבחורים שנפלטו מבתי מדרש. כשזה יצליח להיות בשורה בחברה החרדית, רק אז נוכל להיות בשורה עבור הציבור הכללי והציבור הציוני־דתי.
"אנחנו מאמינים שיש עניין של מסה־קריטית, ישיבה של 60 בחורים לא דומה לישיבה של 120, וישיבה של 120 לא דומה ל־300. ככל שאנחנו גדלים, גם אם בהתחלה זה במספרים קטנים, בסוף זה יגדל אקספוננציאלית. אנשים מחכים על הגדר לראות שהמוסד הזה מתאים להם ונותן להם את מה שהם צריכים, ואז הדבר הזה יצבור תאוצה. אחרי שנייצר חיסון אחד, נוכל לשכפל אותו בעשרות אלפים. אנחנו לא פתרון של הטווח הקצר, בטווח הקצר אי אפשר לפתור דברים. בטווח קצר נקבל פתרונות אינסטנט שהם פלסטר על פצע עמוק מדי".
מה הדרישות שלכם מהצבא?
"מכיוון שאנחנו ביחידות טכנולוגיות אז האופי של השירות הוא אחר. זה דומה לעבודה יומית, רובם חוזרים הבית כל יום. וכמו שכשהם יעבדו, הם יעבדו בחברה מעורבת, אז הם יעבדו כך בזמן הצבא. אנחנו מבקשים מהצבא שיאפשרו תמיד לשני תלמידים ללכת יחד, ושהתלמידים יהיו בחדרים ללא נשים. אנו יודעים שההפרדה היא אף פעם לא הרמטית, והתפקיד שלנו זה לייצר תלמידים שיכולים להכיל ולהתמודד עם זה. כשיתפתחו אצלנו מסלולים קרביים, נידרש מחדש לשאלה איך עושים את זה".
"אחרי 7 באוקטובר לא ראינו צומות"
איך הישיבה הגיבה לטבח ה־7 באוקטובר?
"אני הייתי איש הצוות היחידי בישיבה בשמחת תורה אשתקד. הגיעו לא מעט בוגרים לחגוג עמנו, שמשרתים ביחידות מודיעין ויחידות טכנולוגיות. כמו כל עם ישראל התעוררנו לאזעקות, ונדרשתי לקבל החלטות במישורים רבים. הבנתי שאנחנו ברגע קריטי מבחינה היסטורית ועודדתי את התלמידים לסייע נפשית למי שמתקשה או לסייע בהתארגנות למוכנות לחירום שדרושה, או להמשיך לחגוג מתוך בכי, כי אם האויבים מנסים להשבית לנו את החג, הרי שהנרצחים רוצים שהם לא יצליחו. בסוף כל הקפה היה פרק תהילים, וברגע שהבוגרים שלנו נקראו ליחידות שלהם, ליווינו אותם עם ספרי התורה למכוניות, זה היה נורא מרגש".
על יכולת ההשפעה: "יש עניין של מסה קריטית. אנשים מחכים על הגדר לראות שזה מתאים להם, ואז הדבר הזה יצבור תאוצה. אחרי שנייצר חיסון אחד, נוכל לשכפל אותו בעשרות אלפים"
בציונות הדתית היה פולמוס רחב איך לציין את שמחת התורה השנה. בעולם החרדי לא התפתח דיון כזה, כיצד אתם נהגתם?
"ידידי הרב רפאל קרויזר הורה שכולם יישארו בבית המדרש בעת אמירת ה'יזכור'. קראנו את כל השמות של הנרצחים בשמחת תורה אשתקד. הקדשנו את ההקפה השישית לשירי נשמה ורגש לזכרם. בנוסף, הוספתי שלושה בתים ל'תפילת גשם' – בית אחד הוקדש לנרצחים, אחד לחטופים ואחד לחיילים שנלחמים".
מה שבולט בתיאורים הללו זו האמפתיה העמוקה לגורל עם ישראל, אך לפעמים יש תחושה שהאמפתיה הזו לא מספיק ניכרת בציבור החרדי.
"אני חושב שיש עלייה גדולה בציבור החרדי במעורבות, בהליכה ללוויות, ניחום אבלים, שבעה, זה בלט בתחילת המלחמה. היו ניסיונות למצוא דרכים אלטרנטיביות להיות מעורב, ולו ב'פריפריה' של המלחמה. אבל זה נכון שיש קצת הפניית הראש הצידה. בעינים חרדיות יש בתביעה לגיוס ומעורבות איום על הזהות הדתית והחרדית, ואיום על עיצוב זהות שרואה בהתמסרות לתורה ערך מוחלט. ואז כשאנשים עושים בחירה ערכית כואבת, הם מנסים לא להסתכל על הצד הכואב, לא להסתכל על המחיר שהם שילמו, ולכן יש קצת הימנעות מהפניית המבט ומהתבוננות ישירה.
"לצד ההסבר הזה, חשוב לומר שיש כאן מצב שהוא כואב מוסרית. החברה החרדית לא רק לא משרתת, אלא אטומה במידה מסוימת, לא מספיק קשובה, לא מספיק רגישה למה שקורה. לא ראינו ימי תפילה, לא ראינו צומות, לא ראינו שמונעים את עצמם מספיק מתענוגים. זה מאוד מאוד עצוב לי. הגמרא אומרת דברים חמורים על מי שבעת צרה כללית ממשיך להתנהג כרגיל: 'בזמן שישראל שרויים בצער, ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם ומניחים ידיהם על ראשו, ואומרים: פלוני שפירש מן הציבור, אל יראה בנחמת הציבור'".
