משפט שדהבית הדין הארצי קבע: תפקיד "עקרת בית" פתוח גם לגברים
משפט שדה
בית הדין הארצי קבע: תפקיד "עקרת בית" פתוח גם לגברים
בניגוד לעמדת היועמ"שית וביטוח לאומי, בית הדין הארצי לעבודה קיבל את תביעתו של גבר להכיר בו כ"עקר בית", סטטוס שהיה שמור עד כה לנשים בלבד ומזכה בפטור מתשלומים שונים. ההכרעה היא ציון דרך בפסיקה הליברלית כשברקע רוחות מדינת הלכה מנשבות בשיח הציבורי
1. הבחנה מפלה: אין להבדיל בין זוג הטרוסקסואלי לבין זוג חד־מיני
"המושג 'עקרת בית' מבוסס על תפיסות עולם מיושנות הפוגעות בשוויון נשים ובכבודן", נכתב בפסק דין מהשבוע שעבר של בית הדין הארצי לעבודה, שמכיר מעתה גם ב"עקר הבית". בניגוד לעמדות ביטוח לאומי והיועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה, קבע בית הדין שגבר המצוי בזוגיות הומוסקסואלית יכול להיות "עקר בית". הכרה כזו מזכה בפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי בריאות אשר ניתן ל"עקרת בית".
בכך קיבלה נשיאת בית הדין הארצי ורדה וירט־ליבנה (בהרכב השופטים סיגל דוידוב־מוטולה, אילן סופר ונציגי הציבור ירון לוינזון ושרגא ויצמן) את תביעתו של אמיר הנדל, באמצעות עו"ד חגי קלעי, וקבעה כי "הבחנה בין תא משפחתי המורכב מזוג הטרוסקסואלי לתא משפחתי המורכב מזוג חד־מיני, אינה נובעת משוני רלבנטי, ומשכך היא מפלה".
הקביעה הזו מנוגדת ללשונו של סעיף החוק שמגדיר עקרת בית כ"אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית". הסעיף נחקק בתחילת שנות ה־50. "בתקופה זו לא עמדה לנגד עיניו של המחוקק אפשרות של תא משפחתי המכיל בני זוג מאותו המין", נכתב בפסק הדין, שמתאר כך את הימים ההם: "בשנת 1953 החקיקה בתחום הביטוח הלאומי לא נועדה ליצור שינוי או לעודד שוויון, אלא רק שיקפה את המציאות כפי שהיתה קיימת אז – מציאות שבה התקיימה חלוקת התפקידים המסורתית, שלפיה הגבר דואג לפרנסת המשפחה, בעוד האשה מבצעת את עבודות הבית. הנשים נתפסו כמבוטחות התלויות בבעליהן, וההנחה היתה שרובן המכריע לא ייצא לעבודה מחוץ לבית. חוק ביטוח לאומי ייעד לאשה מקום של אם ורעיה, בהתבסס על ההנחה שמרבית הנשים אכן ימלאו תפקידים אלו. החקיקה הניחה גם שעבודות הבית אינן עבודות, אלא הן פעולה לא יצרנית שאין לראותה כעבודה".
2. המהפכה הגאה: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה בשל נטייה מינית
ועדיין צריך להתגבר על לשון החוק, וזו לא משימה פשוטה. במיוחד כשהיועצת המשפטית לממשלה מסרבת לדלג מעל המכשול הזה. "לשון החוק ברורה ואינה מאפשרת מרחב פרשני בהבחנה שערך המחוקק בין המינים", נכתב בעמדתה של בהרב־מיארה, שהוסיפה: "על אף הקשיים שמעוררת ההבחנה המגדרית במונח 'עקרת בית' בסעיף 238 לחוק, אין מקום לאמץ פרשנות של הסעיף הנוגדת את לשונו ותכליתו, ובהתאמה יש להחיל את הפטור מדמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות ל'עקרת בית' רק על נשים העונות להגדרה זו".
בית הדין הארצי, בניגוד לעמדה זו, החליט להחיל את הפטור על אמיר הנדל כ"עקר בית". לתוצאה זו הוא הגיע לאחר סקירת מה שמכונה "המהפכה המשפטית ההומוסקסואלית". מקובל לייחס אותה, ובצדק, לבתי המשפט, אבל גם ליועצים משפטיים וגם למחוקק היתה יד במהפכה הזו. הסנונית הראשונה היתה ביטול האיסור הפלילי על משכב זכר ב־1988. אבל המהלך המשמעותי יותר היה ב־1992, שבו הוסיפה הכנסת את האיסור להפלות בגלל "נטייה מינית" בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. וזה מחזיר אותנו לפסק הדין בעניין הדייל יונתן דנילוביץ’, שנחשב לחלוץ מהפכת זכויות הלהט"ב. חברת התעופה אל על סירבה להכיר בבן זוגו של הדייל כזכאי להטבה שבת זוגו היתה מקבלת, כרטיס טיסה חינם במקרה זה. בתי הדין האזורי והארצי פסקו פה אחד לטובת הדייל ונגד אל על, שהתעקשה לגלגל את הסיפור לבית המשפט העליון, שם הפסידה ברוב של שניים נגד אחד. הנשיא אהרן ברק פסק לזכות דנילוביץ’ מכוח איסור האפליה בשל "נטייה מינית". השופטת דליה דורנר הרחיבה ופסקה לטובתו מכוח עקרון השוויון. שניהם, לא ברק ולא דורנר, לא דיברו על הזכאות מכוח זוגיות, ידועים בציבור ובוודאי שלא מכוח היותם "משפחה" על המשמעויות המשפטיות של המושג הזה. השופט יעקב קדמי, בדעת מיעוט, פסק נגד הזוג ההומוסקסואלי בנימוק שזוגיות מתקיימת במובן ההלכתי שלה, בין גבר לאשה בלבד. שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דורי ספיבק, הומוסקסואל מוצהר בעצמו, כתב: "קדמי הזהיר שעמדתם של ברק ודורנר תוביל בהכרח להכרה בתא ההומואי כתא משפחתי כך שזוג בני אותו המין יוכרו בתור 'בני זוג' ו'משפחה' גם מבחינה משפטית".
3. משפחה שכזו: עם השנים התרבו פסקי הדין שהכירו בתא משפחתי אלטרנטיבי
בהמשך לפסק דין דנילוביץ’, החלה מגמה הדרגתית של הכרה בזכויות הלהט"בים, אבל בתי המשפט נזהרו מלהנביע ולגזור אותן מהשוויון שבין התא המשפחתי החד־מיני לתא המשפחתי ההטרוסקסואלי. כך, למשל, בפסק הדין שבו התיר העליון לזוג לסביות לאמץ זו את הילדים הביולוגיים של זו – ביסס אהרן ברק את פסיקתו על עקרון טובת הילד הקבוע בחוק אימוץ ילדים. בדיוק כמו שביסס את פסיקתו לטובת דנילוביץ’ באיסור האפליה בגלל נטייה מינית בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
אבל, כותב ספיבק, קדמי צדק ו"אפקט דנילוביץ'" (כהגדרת פרופ' אייל גרוס) החל לתת את אותותיו: "החלה הכרה משפטית הדרגתית בתא המשפחתי של בני זוג בני אותו המין, ובכלל זה הכרה בבני זוג בני אותו המין בתור ידועים בציבור, תוך השוואה כמעט מלאה של זכויות בני המשפחה הלהט"בית לזכויות בני משפחות אחרות".
אמיר הנדל ביקש הכרה כ"עקר בית". כוונת המחוקק היא להעניק את הפטור מדמי ביטוח לתא משפחתי שבו אחד מבני הזוג מבוטח והשני אינו עובד
את כל המטען הזה מביאה הנשיאה וירט־ליבנה כדי להתגבר על המכשול הלשוני שמציב סעיף 238 לחוק ביטוח לאומי שמקנה את הפטור לעקרת בית, לאשה בלבד. בפסיקתה היא נשענת על האבולוציה שחלה בבית המשפט העליון מפרשת דנילוביץ’ ועד לפסקי דין כאיתי ארד־פנקס וגורטלר (זכויות פונדקאות ואימוץ), שקירבו מאוד את ההכרה במשפחות האלטרנטיביות למיניהן. כדברי מ"מ הנשיא עוזי פוגלמן בפסק דין גורטלר, "זוגות מאותו מין הם קבוצה 'חשודה' שסובלת מאפליה על רקע נטייתם המינית באופן מובהק ושיטתי לאורך ההיסטוריה. חומרתה של אפליה זו קשורה גם בכך שהיא מנציחה דעות קדומות וסטריאוטיפים פוגעניים. בענייננו, המסר הפוגעני הטמון באפליה הוא שנטייתו המינית של אדם, שהיא מאפיין משמעותי בזהותו, משליכה על יכולתו לספק בית מיטיב ואוהב לילד, וכי הורותם של זוגות מאותו מין היא נחותה בהשוואה להורות במסגרת תא משפחתי שמקיים את המודל המשפחתי המסורתי, קרי משפחה המורכבת מאם ואב".
4. יהודי והומאני: במקום סקילה על משכב זכר, הכשרה של תא משפחתי להט"בי
וירט־ליבנה ייבאה לראשונה את "שוויון המשפחות" מבג"ץ לבית הדין לעבודה. היא לא יושבת רק על הכתפיים של פסק דין גורטלר, אלא גוזרת את מסקנתה גם מפרשנות תכליתית של חוקי ביטוח לאומי. המושג "עקרת בית" מבוסס על שני פרמטרים: שיוך מגדרי ומצב משפחתי. והינה, בגלל כל מה שנאמר עד כה על האפליה המגדרית, יש להעביר את מרכז הכובד הלשוני לפרמטר העוסק במצב משפחתי. וכאן הגדרת גבר כ"עקרת בית" מותנית בשתי דרישות מצטברות: האחת, הימצאות במערכת זוגית של נישואים או ידועים בציבור; והשנייה, בן הזוג מבוטח בביטוח המוסד. דרישות אלה משקפות את כוונת המחוקק להעניק את הפטור מדמי ביטוח לתא משפחתי שבו אחד מבני הזוג מבוטח בביטוח המוסד והשני אינו עובד. ומכאן התוצאה הפרשנית שלפיה גבר החי בזוגיות עם בן מינו בתא משפחתי יוכל, לפי בחירתו, להיות מוגדר כעקר בית – מתבקשת נוכח האינטרס הציבורי ועקרון השוויון העומד בבסיסו. זוהי פרשנות המקיימת זכויות אדם, ובין היתר משום כך היא עדיפה על פני פרשנות אחרת.
נדמה שמדובר כאן באחת ההתפתחויות המרתקות בתולדות המשפט והחברה בישראל: הכרעות ליברליות מרחיקות לכת בואכה הכשרת התא המשפחתי הלהט"בי במדינה היהודית, שבעבר גזרה מוות בסקילה על מי שעובר על איסור משכב זכר. המהלך הזה אינו פשוט, במיוחד בימינו אלה שסכנות מדינת ההלכה נושבות בחוזקה בפרהסיה הציבורית. ועכשיו השאלה היא מתי נעפיל לשלב הבא שבו ייבחר השופט ההומוסקסואל דורי ספיבק, "בן המיעוט הלהט"בי שעמו אני נמנה בגאווה", לבית הדין הארצי לעבודה.
