עבירת ההפקרה שלאחר הפגיעה, או מה שמכונה "פגע וברח" – הטבע האנושי שאומר לפוגע לברוח כנסיבה להקלה בעונש או יקוב הדין את ההר ולהחמיר בענישה
עבירת ההפקרה שלאחר הפגיעה, או מה שמכונה "פגע וברח" – הטבע האנושי שאומר לפוגע לברוח כנסיבה להקלה בעונש או יקוב הדין את ההר ולהחמיר בענישה
ארועים שגרתיים לצערנו בהם נתקלים או נחשפים כולנו אליהם כאן בארץ הם ארועים לפיהם נהגים נורמטיביים לחלוטין נקלעים לתאונה בה נפגע אדם כשהם נוהגים ברכב ובאופן בלתי מוסבר, לכאורה, הנוגד התנהלות נורמטיבית שלהם לאורך שנים כשומרי חוק, פשוט לא עוצרים במקום התאונה ו/או להושיט עזרה ומסתלקים מהמקום
החוק "היבש" קובע 3 דרגות חומרה לעבירת הפקרה אחרי פגיעה, כפי המופיעה בסעיף 64 א' לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961;
טווח ענישה מקסימלי הנע בין עד 3 שנות מאסר, עד 7 שנות מאסר ועד 14 שנות מאסר, הכל תלוי נסיבות כגון מידת החבלה שנגרמה לנפגע התאונה כמו גם למשל מידת הרשלנות או המחשבה אותה גילה נהג הרכב המעורב בתאונה כשעזב את מקום התאונה ולצד פרמטרים נוספים כגון, האם הוזעקה עזרה מצידו לנפגע, באם דאג למניעת נזק נוסף לנפגע והאם הגיש עזרה ראשונה לנפגע.
פסיקת בתי המשפט השונים חזרה ועמדה אין ספור פעמים על החומרה שבעבירת ההפקרה והפגיעה של העבירה הזו בערך המוגן של קדושת החיים והצורך להילחם במכת תאונות הדרכים האיומה בכבישי הארץ.
כך נאמר למשל בע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל:
"הפקרת אדם לאחר תאונה יש בה מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשה קשה זה. זה אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה. הנורמה של איסור הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עברייניים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה".
ובכל זאת ואף על פי כן, ישאל השואל, פסיקת בתי המשפט והענישה המחמירה לכאורה לא מונעים בפועל המשך ההתנהגות הנפוצה, לצערנו, של נהגים נורמטיביים כאמור אשר מעורבים בתאונות דרכים בהם הם נוהגים ברכב ונפגע אדם כלשהוא, בין אם חצה כביש במעבר חציה או שלא במעבר חציה או בפגיעה ברוכב אופניים חשמליים או קורקינט חשמלי ועזיבת המקום מיד לאחר הפגיעה.
בתי המשפט מודעים היטב לטבע האנושי לפיו במקרים טראומטיים רבים, כאלו המעוררים, פחד אם לא לומר אפילו פניקה, כדוגמת תאונה בה נפגע אדם למשל או אפילו חלילה התאונה הביאה למותו, מקרים בהם הנהגים אשר גרמו לתאונה פשוט מסתלקים מן המקום. בדיעבד, רבים מהם מדווחים על "הצורך" שהם חשו להסתלק מהמקום שכן לא "יכלו לשאת" מבחינה רגשית את הלחץ, הפחד/הפניקה שהציפו אותם. מומחי מדעי החברה והפיזיולוגיה מכירים היטב את תופעת ההסתלקות ממקום בו חווה אדם לחץ, פאניקה/מצוקה או פחד. מומחי מדעי החברה מכנים זאת בראשי תיבותFREEZE;FLIGHT; FIGHT; FFF ; לחימה, קפיאה במקום או הימלטות מהמקום.
אדם הנקלע למצב קיצון, בו הוא חש סכנה או איום ו/או אירוע טראומטי מטלטל כגון תאונת דרכים בה נפגע אדם, יכול וימצא במצב דחק, פאניקה או פחד קיצוניים שיביאו מיידית להצפת גופו בהורמונים כגון אדרנלין. הכל, כחלק ממנגנון הישרדותי אבולוציוני אשר מכין את האדם כמעט אוטומטית להתמודד פיזית עם האיום או את מה שהוא תופס בחושיו כסכנה. התוצאה של השינוי הגופני והחוויה הרגשית/נפשית של הפוגע יכול ותביא לאחד מ- 3 המצבים הנ"ל – קפיאה במקום, לחימה (כגון חיילים במצב לחימה) או הסתלקות/בריחה מן המקום.
בתי המשפט כפי שציינו, אינם אדישים לטבע האנושי כמתואר, אך יחד עם זאת ואף על פי כן, קובעים נורמת התנהגות המצפה מאדם שפגע באדם אחר, בתאונת דרכים, לא להמלט מן המקום, להושיט עזרה ראשונה, אם ביכולתו להגיש כזו, ולהזעיק עזרה. במילים אחרות, נהג רכב הפוגע באדם אחר, לא יוכל להסתמך על טענתו כי "פחד" ועזב את מקום התאונה בשל כך, כנסיבה להקלה בעונשו, על אף שייתכן מאד מנקודת המבט שלו, הוא לא יכול היה לשאת באמת את עוצמת האירוע והוא באמת ובתמים חש צורך עז לעזוב את המקום ולא בגלל שהוא חלילה "עבריין" מטיבו או מטבעו.
עבירת "הפקרה אחרי פגיעה" היא דוגמא קלאסית לאחת מהעבירות בה דורש המחוקק כמו גם בית המשפט ממבצע העבירה להיות "אדם מוסרי" ולקחת אחריות על מעשיו בעצירת רכבו ליד הנפגע ולסייע לו, גם כאשר טבעו האנושי של האדם דוחק בו לעיתים להסתלק מן המקום.
מאת אדי אבינועם, עו"ד פלילי, אדי אבינועם, עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
