מגזין"הלוואי שהיינו מדינה אמפתית, אבל הנדיבות לנפגעי 7 באוקטובר נגמרה"
מגזין
"הלוואי שהיינו מדינה אמפתית, אבל הנדיבות לנפגעי 7 באוקטובר נגמרה"
גילי תמיר, ד"ר לעבודה סוציאלית ומגישת התוכנית "זה מגיע לכם" בכאן ב', נאבקת כבר שנים לתיקון עוולות בדרכה הייחודית. מאז 7 באוקטובר סייעה למאות מפונים לתבוע את המדינה, הכינה מסמך תביעה שאומץ בידי הביטוח הלאומי, ועדיין "נטרפת לראות שיירות של ניצולי הטבח בדרך להפגנות. זה גורם לי לבכות. מתעלמים מהכאב שלהם, במקום לעטוף אותם כשהם בסיטואציה הכי נוראה בעולם"
במשך שבועות שלחה שדרנית הרדיו גילי תמיר בכל בוקר מסרון לשר הביטחון יואב גלנט, שבו נאמר "בוקר טוב אדוני השר. לימדו אותי לדבוק במשימה עד השגתה... האם ישנה התקדמות בפרסום הפקודה"? תמיר התייחסה לפקודה שתתקן את המצב האבסורדי, שבו חייל שנפצע בעת שירותו ואושפז נדרש להשתחרר מהצבא כדי שמשפחתו תקבל פיצוי על אובדן הכנסה. "החייל רוצה לחזור לפלוגה ולחברים שלו וזה נותן לו מוטיבציה להחלים ולהשתקם", היא מסבירה. "אבל הוא גם מבין שההורים שלו נקלעים לחורבן כלכלי". תמיר נאבקה לביטול הפקודה במשך שנים, אבל הדחיפות עלתה פלאים בשל פציעתם של אלפי חיילים במלחמה בעזה. לאחרונה, קיבלה הודעה שלפיה הפקודה נחתמה ומעכשיו המשפחות יוכלו לקבל סיוע גם אם החייל לא ישתחרר מצה"ל.
לכל כתבות המגזין לחצו כאן
תמיר, דוקטור לעבודה סוציאלית, נשואה ואם לשניים, מוכרת בעיקר כמגישת תוכנת מיצוי הזכויות היומית "זה מגיע לכם" בתאגיד השידור הציבורי "כאן". מלבד זה היא מרצה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית ונותנת ייעוץ לגופים משפטיים כמו משרד המשפטים והסנגוריה הציבורית בנושא אבחון ושיקום נאשמים. "סבתא שלי היתה נשואה לדוקטור. אני רציתי להיות דוקטור בעצמי", היא אומרת.
את הקריירה שלה היא התחילה דווקא בתקשורת, כשדרנית חדשות בגלי צה"ל, קול ישראל וערוץ 10 המנוח ואף עבדה מספר חודשים ככתבת המשטרה של קול ישראל. לאחר מכן שימשה דוברת של מפלגת העבודה. אז הגיעה למסקנה שכעיתונאית היכולת שלה לעזור לאנשים מוגבלת, ופנתה ללימודי עבודה סוציאלית. "אם אתה לא עובד בשטח, אתה לא מבין מה באמת עקום", היא אומרת. היום היא מגדירה את עצמה "עובדת סוציאלית ברדיו".
תמיר מספרת שבתחילת דרכה כעובדת סוציאלית לא הבינה דבר במיצוי זכויות. אחרי שלמדה את התחום התחילה להעביר השתלמויות למשפטנים, אבל הבינה שגם כאן הדרך איטית וסיזיפית מדי. לכן חזרה לרדיו, בהתחלה ל־103FM ואחר כך לרשת ב'. לדבריה, האפשרות שלה להיאבק בתוכניתה עבור הציבור שמתגורר בפריפריה ולבקר הליכי חקיקה ושרים מוכיחה כמה חשוב השידור הציבורי.
בניגוד לשיטה העיתונאית לחשוף עוולות ואז להיאבק למען פתרונן, תמיר מאמינה במציאת פתרון לפני פרסום הבעיה. "אני יודעת שמבחינה עיתונאית זה קטסטרופה. אבל אני לא רוצה לחשוף שיש בעיה. אני רוצה שיתקנו אותה, אני מאמינה שאם אני מחכה ואומרת 'תקשיבו, אני יכולה לחשוף שיש כשל אבל אני מאמינה שתרצו לתקן אותו', אז נעבוד ביחד ונתקן ואז נחשוף את הכשל ואת הפתרון".
בתשובה לשאלה מה ההישג הגדול ביותר שלה, תמיר מציינת את מאבקה למען הכרה של הביטוח הלאומי בילדים שסובלים מאלרגיות מסכנות חיים למזון כמו אגוזים, בוטנים או שומשום. "ביטוח לאומי התעקש במשך שנים להכיר בהם כנכים רק אם הגיעו לבית חולים עם אירוע נשימתי מתועד. אם הרופא גילה שיש לילד אלרגיה מסכנת חיים ובזכות זה לא היה אירוע, הילד לא היה זכאי לקצבת נכה. היה לי מקרה של פרמדיק שהציל בעצמו את החיים של הבת שלו והוא לא הוכר", היא אומרת. בעקבות מאבקה לשינוי הקריטריונים למתן גמלת נכה, היא מציינת, בפברואר 2022 "עשרות אלפי ילדים קיבלו הכרה".
בהמשך היא חוזרת בה, ואומרת שההישג הגדול ביותר שלה היה "הצהרת משרד הביטחון שהוא לעולם לא יפתח (ישלול או יפחית, ש"א) יותר נכות שנקבעה לצמיתות, אלא במקרה של צו בית משפט או מרמה". היא מספרת כי בעשרות מקרים הופחתו אחוזי הנכות של נכים שנקבעה להם נכות לצמיתות, דבר שהביא לשלילת זכאותם לטיפולים. ההישג התרחש בעקבות מקרה שבו "היה ברור שיש פגיעה אנושה בגזע המוח ולא חל שיפור. אני דוקטור לעבודה סוציאלית משפטית. כשאני שולחת שאילתה למשרד זו חוות דעת מקצועית, אחרי שקראתי את כל המסמכים. שאלתי אם יש דרך להסביר את זה חוץ מהתעמרות. הם התנצלו ושלחו לי התחייבות שיותר לא יפתחו נכות צמיתה. האם זו עבודה של עיתונאי? אני לא בטוחה. האם זו עבודה של עובדת סוציאלית עיתונאית? נראה שכן".
יומיים לאחר 7 באוקטובר התמקמה תמיר במרכזי הפינוי וסייעה לנפגעי המתקפה להכין ולהגיש מאות רבות של תביעות פיצויים. "הגעתי ב־9 באוקטובר למלון של המפונים בשפיים, והאנשים שם הרגישו נורא לבד. הם היו לבד ביום שבת ולבד מהרבה בחינות גם בהמשך. היתה להם תחושה שהמדינה הפקירה אותם. כל מי שמסביבם היו מתנדבים. אף אחד לא לקח אחריות, אף אחד לא התנצל. את מסתכלת ואומרת 'מה קורה פה'?", היא משחזרת.
תמיר דאגה לכך שבקבוצות הווטסאפ של תושבי עוטף עזה תופץ הזמנה לפנות אליה, ושבכוונתה לנסות לעזור לתושבים ללא קשר לעבודתה העיתונאית. "מצאתי את עצמי מממנת מכיסי כרטיסי טיסה לעובדים סוציאליים שבאו יחד איתי בהתנדבות לאילת, כדי להגיש מאות תביעות. אנחנו העשירים הגדולים", היא מספרת. כדי להקל על עובדים סוציאליים אחרים בטיפול במיצוי הזכויות של המפונים, היא הכינה פורמט של טופס דיווח על פגיעה ב־7 באוקטובר. ממלאת מקום מנכ"לית הביטוח הלאומי, ירונה שלום, אימצה אותו והפיצה לעובדי המוסד.
במקביל, ניהלה תמיר לצד "כלכליסט" מאבק להעברת חוק שיאפשר מתן סיוע למשפחות החטופים, כשהיא כותבת שוב ושוב ניירות עמדה עם הצעות לפתרונות. "בסוף העברנו חוק שיאפשר פיצוי גם לאחים ולילדים מעל גיל 21, שיש לזה השלכות רוחב מטורפות. החוק הישראלי מעולם לא הכיר בילדים מעל גיל 21".
איך הטיפול של המדינה בעורף?
"איום ונורא. יש כאוס. מהרבה בחינות, המדינה עדיין ב־7 באוקטובר. האנשים במלונות עדיין ב־7 באוקטובר. מדובר באנשים שהבית שלהם נהרס וכל הוודאות שהיתה להם בחיים הושמדה. אנשים לא יודעים איפה הם יהיו מחר. אין תוכנית מסודרת, אין הסתכלות ארוכת טווח ואין הסתכלות רוחב. אין גורם מתכלל. מכבים שריפה אחרי שריפה. כל הארכה של הוראת שעה זה פלסטר לעוד שבועיים ושלושה. החקיקה מפוזרת. מסגרות החינוך לא חזרו. זה מה שמטריף אותי".
מה קורה עם אנשי המילואים?
"מקומות עבודה מתים לפטר מילואימניקים. היום יש הגנה משפטית שקובעת ש־30 יום אי אפשר לפטר אותם. זה כלום. ליולדות יש הגנה משפטית הרבה יותר ארוכה. כל המשרדים היו צריכים לשבת ולדאוג להרחיב את ההגנה המשפטית".
על העובדה שברגע האחרון הוחלט להוציא את אופקים ונתיבות ממסלול הפיצוי האדום והמועדף של רשות המסים ליישובי העוטף היא אומרת ש"עשו עליהם סיבוב. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הבטיח שוב ושוב שנתיבות ואופקים ייכללו במסלול האדום. פתחתי את חוברת המתווה של רשות המסים וגיליתי ברשימה, שנמצאת בעמוד האחרון מתוך 40 עמודים, שאופקים ונתיבות לא שם ואשקלון בפנים. חטפתי את העצבים של החיים שלי. כמו תמיד, לא סופרים את הפריפריה".
למה זה כל כך מרגיז אותך?
"באופקים נהרגו 50 איש בשכונת מישור הגפן. הטבח באופקים התרחש בגלל שיש שם בתים ישנים בלי ממ"דים, אז התושבים רצו למקלט השכונתי בקצה הרחוב ולכן המחבלים יכלו לטבוח אותם בקלות. זה קרה בגלל שהם קבוצה יותר ענייה. עכשיו בעלי עסקים בשכונה מספרים שאף אחד לא בא כי אין ממ"ד והם לא זכאים למסלול הפיצויים. אתה מסתכל ואומר 'נפלתם על הראש. רק כי הם לא יודעים שצריך לצעוק?' העיקר שאומרים שהפנקס פתוח. הפנקס לא פתוח לאופקים ונתיבות".
איזו מדינה נהיה עם כל כך הרבה אנשים מוכים?
"הלוואי שהיינו מדינה אמפתית שבה האסון היה מייצר שינוי בתקציבים החברתיים, אבל זה לא קורה. מלחמות תמיד הובילו לתור זהב של חקיקה חברתית. הרגשתי תקווה אמיתית ביום שהעברנו את חוק משפחות החטופים, כי זה חוק מדהים. אבל הנדיבות לנפגעים נגמרה. גם החיילים וההורים שלהם לא מעניינים אף אחד. האטימות חזרה".
תמיר, ששמעה כבר מאות סיפורי ניצולים, מספרת שהיא פורקת את רגשותיה בתוכנית הרדיו שלה. "ברגע שאתה משתף את המאזינים, אתה נותן גם להם תוקף לדבר על זה", היא מסבירה. היא מתאווררת גם באמצעות ספורט אקסטרים, ברכיבה על ג'יפ שטח ועל האופנוע האדום שלה מדגם הונדה 500, בסקי (היא לא יודעת לומר כמה פעמים נפצעה) ובירי במטווח באקדח (סגול עם נצנצים) שחגור באופן קבוע על מותניה.
בניגוד לרבות מעמיתותיה, היא לא מתנגדת לחלוקת הנשק ההמונית במהלך המלחמה, חרף הביקורת על כך שהדבר עלול להוביל לתקריות ירי בין אזרחים והאזהרות של בכירים במשרד הרווחה כי ההקלות בתנאי הסף לקבלת רישיון נשק עלולות לסכן נשים שנמצאות בזוגיות אלימה. במקום זה היא נאבקת להרחבת התבחינים לקבלת כלי נשק לנשים ודורשת מהממשלה לפקח על מחירי התחמושת, שהתייקרה מאז פרצה המלחמה, כדי שאזרחים יוכלו להתאמן. "אם הייתי חיה בארצות הברית, בטח הייתי Red Neck שגרה בטקסס עם Pickup Truck גדול, שני כלבים ו־Shotgun", היא אומרת.
בלילות היא חוזרת מירושלים לשפלה בכבישי עפר, מתפעלת מהשועלים והדורבנים שהיא שומעת בדרך, אבל מודה ש"היו מצבים שהרגשתי שעוד שנייה אבכה. בשבועות הראשונים (אחרי 7 באוקטובר, ש"א) חלמתי שהמשפחה שלי בצימר ומחבלים באים, ואני מנהלת איתם קרב יריות ומבריחה את הילדים שלי. אחרי שלושה שבועות זה נרגע".
הפתרון שמצאה לחרדות הללו הוא להעסיק את עצמה בקידום חוקים למען ניצולי הטבח ולהגיש עבורם תביעות. כשהיא נוסעת לבניין התאגיד בירושלים "זה מטריף אותי לראות את השיירות שלהם. זה גורם לי לבכות. איך מתעלמים מהכאב שלהם? היה צריך להקים עבורם מטה אמיתי, שיתכלל. היה צריך צוות שיעדכן אותם ויעטוף אותם, שלא ירגישו לבד, כי הם בסיטואציה הכי נוראה בעולם".
הם צריכים לחסום כבישים?
"כן. מאבק הנכים הצליח כשחסמו את הכבישים בארץ והובילו לשיתוק אמיתי. עובדים סוציאליים צריכים להצטרף אליהם לחסימת כבישים, כמו הסטודנטית המדהימה שהתפשטה על המנורה במחאות על שכר העובדות הסוציאליות ב־2020".
לאור השכר הנמוך שמקבלים עובדים סוציאליים והקושי לקדם מדיניות, היית ממליצה לצעירים לעבוד בתחום?
"אני נשואה לאחד".
זה לא הופך אתכם למשפחה הכי פראיירית במדינה?
"בניתי מודל עסקי שמבוסס על מתן שירותי אבחון ושיקום למשרד המשפטים ולגופים פרטיים. עבודה סוציאלית היא מקצוע מדהים ואני חד־משמעית ממליצה עליו. אני מלמדת תואר שני בקידום מדיניות ומיצוי זכויות והמסלול הולך וגדל".
