ללמוד מאורוגוואי: המסלול הישיר לדיקטטורה ומה שיכול לבוא מיד אחריה
מה לקחה אורוגוואי, הארץ שבה נולדתי, מהשנים האפלות של שלטון צבאי, ומה ישראל יכולה ללמוד מכך? אלה שלבי ההידרדרות מדמוקרטיה לדיקטטורה וסימני הדרך לחזרה ממנה
1. "הדיקטטורה לא התחילה ביום אחד. זה לא שב־27 ביוני הכריזו עליה רשמית. היא התחילה הרבה לפני". כך אמר לי סנאטור מאורוגוואי בבית הפרלמנט של מדינת הולדתי, בדיוק לפני 30 שנה. הריאיון התקיים במסגרת כתיבת העבודה הסמינריונית הראשונה שלי, וזה גם היה הריאיון הראשון שערכתי בחיי. ייתכן שזו הסיבה שהמשפט הזה מהדהד בראשי זה חצי עשור לפחות.
התמונה שחוזרת אצלי שוב ושוב היא של רכבת שדוהרת אל תוך התהום, עם "טוויסט" קטן בעלילה: אני יושב באחד הקרונות. כנצר למשפחה רביזיוניסטית, התסכול והאשמה קשים מנשוא, שכן אני עצמי בחרתי פעמיים בנהג הקטר בישראל. פעם אחת בבחירות ב־2009 ופעם שנייה ב־2013.
2. השלב הקשוח, מה שמכונה "דיקטטורה קומיסרית", התרחש לפני שנולדתי. אולם מתיעודים היסטוריים שנשארו, ניתן לומר שבתקופה האחרונה, ובעיקר בימים האחרונים, ישראלים רבים כבר הספיקו לצפות ולחוות תמונות לא שונות במהות. אין בי חשש שישראלים המתנגדים למשטר ייכלאו לשנים רבות, "ייעלמו", או יירצחו בהמוניהם כפי שאירע באמריקה הלטינית בשנות ה־70. המחנה הליברלי הישראלי הוא גדול מדי, למעשה הוא הרוב, והוא הבסיס המוצק של צה"ל, של ההייטק הישראלי ושל הכלכלה כולה, שמממנת את המכונה הממשלתית־ציבורית.
ראש הממשלה בנימין נתניהו יודע זאת, וגם שריו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' יודעים: בלי ה"אנרכיסטים־קפלניסטים" הללו אין עוצמה, ובלי עוצמה אין מדינה. אירועי 7 באוקטובר חידדו את ההבנה הזו היטב.
3. אני נולדתי כבר לשלב השני, שלב הניסיון לכינון סדר פוליטי חדש, "דמוקראטורה", כפי שכינה זאת הפוליטולוג האורוגוואי לואיס אדוארדו גונזלס. זהו השלב הנוכחי בישראל, שהחל עם השינויים במערך המשפטי וההחלטות על הפיטורים של רונן בר וגלי בהרב מיארה. באורוגוואי השלטון יצר במו ידיו מיתון כבד, לצד דיכוי, מעקב אידיאולוגי ומיליטריזציה של המוסדות הממשלתיים. זו היתה תקופה "שקטה" ו"אפורה" של פחד ושיתוק בכל תחום.
השלב שאני זוכר יותר מכל, מטבע הדברים, הוא השלב השלישי והאחרון: שלב החזרה לשפיות, הרה־דמוקרטיזציה. יש לקוות שגם ישראל תגיע לשלב הזה במהרה, שכן בניגוד לאורוגוואי שיכלה להרשות לעצמה ללכת אחורה ולהיחלש, אצלנו זו אינה אופציה.
מחדל אוקטובר הזכיר לנו שעוני ופיגור אינם מצבים שישראלים יכולים להרשות לעצמם, כי עוצמה היא שם המשחק בשכונה הקשוחה שלנו. ולכן יש תקווה: בשנה וחצי האחרונות הוכח שעם ישראל חזק ומדהים, ושנבנתה כאן כלכלה חזקה ביותר למרות נתניהו ושותפות הביזה שלו מהקואליציה. זהו בסיס טוב לבנייה מחודשת של האומה. הלוואי שנגיע לשם.
4. לקחי התקופה השחורה של הדיקטטורה באורוגוואי, שהיתה ללא ספק ה"קלילה" ביותר באמריקה הלטינית, הותירו צלקות עד עצם היום הזה. הדבר הראשון שהתברר הוא שמאות אלפי אורוגוואים ברחו, בעיקר אנשי מקצועות הבריאות, מה שהותיר בור שמורגש עד היום במערכת הבריאות המדורדרת.
אסור לשכוח שגם בישראל של היום, כמו אז באורוגוואי, העושר האמיתי הוא נייד, והוא ההון האנושי. בריחת המוחות היא לא רק תרחיש, אלא כבר תופעה ממשית: הנתונים מראים על ירידה דרמטית בשיעור הגידול הרב־שנתי באוכלוסיית ישראל, עם מחסור של 80 אלף איש עוד לפני שמוסדה הדיקטטורה של נתניהו.
גם ברוסיה, טורקיה והונגריה, כל השכבה הסוציו־כלכלית והאינטלקטואלית החזקה, בחלקה יזמי סטארט־אפים למיניהם, ברחה ברגע שהתאפשר לה. המשטרים האלו לא רק כושלים חברתית־כלכלית, אלא גם מושחתים: דו"ח ה־OECD האחרון על הונגריה חושף כי מדד השחיתות שם זינק ב־73% בעשור האחרון, והיא מחזיקה בשיא בשתי קטגוריות — "שוחד ברשות המבצעת" ו"שחיתות פרלמנטרית".
5. בעיה נוספת היא השסע בתוך העם שנותר פתוח גם 40 שנה אחרי. בארגנטינה ובצ'ילה, למשל, הפצע עדיין מדמם. אך הבעיה האקוטית והחמורה ביותר היא חוסר האמון המבני במוסדות הממשלתיים־ציבוריים. הוריי נולדו בבתי חולים ציבוריים ולמדו בבתי ספר ציבוריים לצד שכנים מכל קצוות החברה. בתקופתי כבר היה מסוכן להיכנס לבית חולים ממשלתי, סכנה לבריאות, או ללמוד במוסד חינוכי ממשלתי, בשל רמתו הירודה וחוסר הציוד וכוח האדם האיכותי.
העלמות מס הפכו לנורמה ולא לחריגה. כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה, הפכו לגופים "עברייניים" שאין לסמוך עליהם, גם אם אתה הקורבן לפשע.
הסיבה ברורה: האנשים שהיו אחראים להרס המדינה ולאסון הגדול ביותר שפקד אותה נהנו מחסינות מוחלטת. הם יצאו ללא פגע, ללא נזק, ובלי לשלם שום מחיר אישי. קוראים לזה "IMPUNITY", חסינות מוחלטת מפני השלכות, וזה חולי שקשה מאוד להבריא ממנו.
