פרשנותהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף? הרוב החילוני הפסיק להתנצל
פרשנות
הפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף? הרוב החילוני הפסיק להתנצל
הוצאת מחיצות ההפרדה מבית הכנסת למרחב הציבורי היא פגיעה בערכי יסוד של שוויון וחוסר אפליה, וגם בסטטוס קוו שמאזן יחסי חילונים־דתיים כבר 75 שנה. הפעם הרוב החילוני השמיע את זעקתו
1. הצגת סיפור התפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף כהתנכלות הליברליזם החילוני ל"חופש הדת" היא עוד שקר בסדרה הארוכה שמרפדת את ההפיכה המשטרית ואת תהליך ההדתה של המרחב הציבורי.
חשוב לדייק. העירייה לא אסרה על תפילה בהפרדה. אם הגברים יחליטו לעמוד בנפרד ובמרחק מהנשים - זו זכותם, וזו זכותן. העירייה אסרה על שימוש במחיצה, כלומר על הצבת מחסום פיזי.
ולמה חשוב למתפללים המחסום הפיזי? ממש לא בגלל החשש שהנשים יתעקשו להסתנן לשורות הגברים ולהתפלל עמם. הצבת המחיצה לא באמת נועדה לאכוף את ההפרדה - שהמתפללים, ובמיוחד האורתודוכסים הנוקשים שלפנינו, אמורים לכבד באופן וולונטרי - אלא לתקוע עוד דגל של סיפוח במרחב החילוני, לסמן עוד הפקעה של המרחב הציבורי, לתקוע עוד אצבע (משולשת) בעין הליברלית. לא מאבק לחופש הדת יש כאן אלא מהלך פוליטי שרתום למאמץ להפוך את ישראל למדינת הלכה. "בצעדים קטנים", כמו שאמר השופט יצחק עמית, בהקשר שונה, אבל בהחלט דומה.
2. עמית, ביחד עם השופטים ח'אלד כבוב ויוסף אלרון, שמתמודד נגדו על הנשיאות מטעמו של שר המשפטים, דחה את ערעורו של "פורום חירות וכבוד האדם בישראל" שביקש לאכוף את הנחת מחיצות ההפרדה. הפורום פעל בשמה של עמותת "ראש יהודי" שקיבלה את ההיתר לתפילה בכיכר דיזנגוף. הראש היהודי הוא הראש של בצלאל סמוטריץ', זרם חרד"לי שכופר בציות לפסקי דין ובוודאי שלהנחיות העירייה.
ואכן, עמותה זו לא עתרה לבית המשפט, ואת המאבק המשפטי מנהל עבורה "פורום חירות וכבוד האדם בישראל", שם שקרי שבו לוקחים את ה"חירות" ו"כבוד האדם" לצרכי המאבק שנועד להכרית ולהשמיד בדיוק את הערכים האלה. ואלה בדיוק סממניו המוכרים של ה"דיבור החדש" האורווליאני שמלווה את ההפיכה המשטרית מיום כינונה.
הצעדים להשלטת דיקטטורת הקואליציה הם משפרי ומשביחי הדמוקרטיה. השמדת הביקורת השיפוטית ועצמאות הייעוץ המשפטי הם "החזרת האיזונים" למערכת המשפט. ועכשיו, מחיצות ההפרדה המגדרית הן ביטוי תמים כביכול לחופש הדת של מתפללים, שאינם אלא פרובוקטורים פוליטיים. "נבלים ברשות התורה", כפי שמכונים אלה שמקפידים על קיום המצוות אבל מתנהלים בסתירה לרוח התורה.
3. העקרונות המשפטיים שחלים על האירוע הם שניים: ראשית, ההכרה באוטונומיה הנתונה לרשות המקומית להפעיל את סמכותה החוקית בהתאם לאופי תושביה ולצביון המקומי. במובן זה תל אביב ובני ברק חופשיות לקבל החלטות שונות לגבי הפעלת חופש הדת בשטחן.
העיקרון השני הוא שברירת המחדל היא איסור הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. "הפרדה מגדרית במרחב הציבורי", כותב השופט עמית, "מתקשרת בתודעה לאיסור אפליה, לפגיעה בשוויון ולהדרת נשים במרחב הציבורי". כמו באוטובוסים, במעיינות, בבריכות ציבוריות, באקדמיה, בצבא, בשירות המדינה, במופעי שירה.
לאורך השנים ניתן להבחין במגמה המתפשטת של ההפרדה במרחבים הציבוריים האלה. ובכל אירוע נשלפים הנימוקים להצדקת ההפרדה. חלקם אמיתיים, חלקם שקריים. חלקם נועדו לקדם שילוב אמיתי, חלקם להשליט הפרדה חשוכה. הנה כמה מהם: עידוד אקדמי להוצאת חרדים ללימודים ולשוק עבודה מודרני. טענת ה"למי זה מפריע שאחרי שעות הפעילות ייפתחו המעיינות לרחצה נפרדת". הפגיעה הקשה ברגשותיהם של החיילים הדתיים לנוכח גילויי חוסר צניעות שנכפים עליהם. כיבוד חופש הדת באופן שיאפשר ליותר דתיים להשתלב במרחב הציבורי.
4. הפרדה מגדרית נתפסת במשפט כביטוי ייחודי של אפליה שניתן להכשירה "בכפוף לתכלית ראויה ותוך שמירה על עקרון המידתיות". במציאות המורכבת שלנו לא ניתן לוותר על עקרונות גמישים ותלויי פרשנות כ"תכלית ראויה" ו"מידתיות". כך, למשל, נקבע שמסלולי לימוד בהפרדה מגדרית מהווים פגיעה מסוימת בשוויון, אך היא נעשית לתכלית ראויה של שילוב חרדים באקדמיה ועומדת במבחני המידתיות לנוכח העובדה שהתלמידים בוחרים במסלולים הנפרדים מרצונם החופשי.
באוגוסט 2019 תוכננה הופעת הזמר החרדי מוטי שטיינמץ בעפולה בהפרדה מגדרית. היועמ"ש קבע כי מבחינה עקרונית ייתכנו נסיבות מיוחדות שבהן תוכל עירייה לקיים אירוע עבור הציבור החרדי בהפרדה. בין התנאים והשיקולים נמנתה גם הפרדה וולונטרית שיש להעדיפה על פני הפרדה מתוכננת.
ובענייננו, בסיפור דיזנגוף, כותב עמית: "טובה הסכמה רחבה מפסק דין". והוא מוסיף: "יכול הטוען לטעון מה ייגרע חלקו של הציבור בהצבת מספר מחיצות קטנטנות בשולי כיכר גדולה ורחבה, ומנגד, יכול הטוען לטעון מדוע יש צורך בכלל במחיצות אלה שעה שניתן להתפלל בהפרדה, תוך הרחקה בין נשים וגברים אך ללא מחיצה, ומדוע לא יסתפקו המתפללים החפצים בהפרדה בדרך של מחיצה בכ־500 בתי הכנסת שבעיר תל אביב". וזה הסיפור: בבתי כנסת ניתן לאכוף הפרדה מגדרית באמצעות מחיצות. במרחב הציבורי יש להסתפק בהפרדה וולונטרית.
5. הוצאת מחיצות ההפרדה מבית הכנסת למרחב הציבורי התל־אביבי (ודיזנגוף טרם הוכרז כמקום קדוש) היא לא רק פגיעה בערכי יסוד של שוויון וחוסר אפליה, אלא גם בסטטוס קוו שמאזן יחסי דת־מדינה, חילונים־דתיים כבר 75 שנה. קל לשער את עוצמת זעקות הגוש הדתי־חרדי אילו היו מזיזים את הגבינה שלו לכיוון החילוני. הפרדה בדיזנגוף היא בפירוש הזזת הגבינה החילונית לכיוון הדתי. ההבדל הוא שהפעם הרוב החילוני משמיע את זעקתו. הוא מפסיק להתנצל כשרומסים את ליבת ערכיו. גם הוא יודע להפוך שולחן כשצריך.
כאשר בלמה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה את יוזמת השרה עידית סילמן לרחצה בהפרדה מגדרית במעיינות, היא תלתה את בלימתה בהיעדר סמכות ומקור הסמכה בחקיקה. בממשלה הנוכחית זו בלימה על תנאי. הפרדה מגדרית הרי מותרת גם היום כשהיא "מידתית" ו"לתכלית ראויה", ואין לדעת מתי תקבע ממשלת ההפיכה הגזענית־משיחיסטית באמצעות הרוב בכנסת שהקמת מחיצות בין גברים לנשים במרחב הציבורי היא "מידתית" ו"לתכלית ראויה".
הפרדה בין בני אדם פוגעת בשוויון שהוא עקרון יסוד במשטר הליברלי. כשמתקיימת הפרדה, מתעוררת השאלה מדוע היא נדרשת. התשובה היא התייחסות מנמיכה כלפי אלו שמבקשים להפרידם, שחורים או נשים. בנוסף, יוצרי ההפרדה נוטים לא לקיים שוויון בין המופרדים, ולכן, המשטר הליברלי שולל אותה במרחב הציבורי. ולכן, ביהמ"ש העליון קבע, בהמשך לפס"ד "בראון" האמריקאי, שהפרדה מגדרית במרחב הציבורי סותרת את השוויון כי "נפרד אבל שווה, אינו שווה".
