משפט שדהבין טראמפ לקוניק: כשפוליטיקאים חוסמים אזרחים ברשתות החברתיות
משפט שדה
בין טראמפ לקוניק: כשפוליטיקאים חוסמים אזרחים ברשתות החברתיות
האם יכול ראש עיריית גבעתיים רן קוניק לחסום צייצנים ביקורתיים בחשבון הטוויטר שלו? בית המשפט הפדרלי אסר על הנשיא טראמפ לחסום, ועתה יכריע המחוזי בת"א האם דין גבעתיים כדין וושינגטון. וגם — אריה דרעי, שוב בשידור חי מספסל הנאשמים
1. של מי הפוסט הזה? השאלה האם פוליטיקאי יכול לחסום צייצנים מגיעה לבית המשפט
האם פוליטיקאי יכול לחסום אזרח בחשבון הטוויטר שלו? שאלה זו, שטרם נידונה במשפט הישראלי, עומדת להכרעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. אלמוג רובינשטיין, פעיל חברתי העוסק בסוגיית גישות לתחבורה ציבורית ולהולכי רגל בעיר, פרסם ציוץ ביקורתי נגד ראש עיריית גבעתיים רן קוניק בעקבות תאונה קטלנית בעיר. קוניק, בתגובה, חסם את רובינשטיין, שמבקש כעת להסיר את החסימה בגלל פגיעה בחופש הביטוי שלו. קוניק טוען שכללי חופש הביטוי לא חלים על הטוויטר שלו. בשבוע שעבר הגיש היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו באמצעות עו”ד יוסי צדוק מפרקליטות מחוז תל אביב. השאלה היא האם יש להחיל על חשבון הטוויטר של קוניק את כללי המשפט המינהלי והחוקתי.
בעולם הסוגיה הזו כבר הוכרעה. למשל, בעתירה נגד הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שחסם משתמשים בחשבון הטוויטר שלו. בית המשפט המחוזי פדרלי בניו יורק וגם ערכאת הערעור קבעו שאופן השימוש של הנשיא בטוויטר הוא ממשלתי ולא פרטי. הוא מתואר כחשבון של “הנשיא ה־45 של ארה”ב”, והתפרסמו בו מהלכים נשיאותיים בנושאים ממשלתיים רשמיים. לכן, נקבע שחסימת התובעים הספציפיים בגלל דעותיהם היא הפרת חופש ביטוי.
לעומת זאת, בית המשפט האמריקאי הכשיר הסרת עוקבים בעת מסע בחירות, מאחר שזו לא נחשבת פעולה שלטונית, אלא קמפיין פוליטי שבו המועמד רשאי שלא לפרסם בטוויטר שלו ציוצי ביקורת נגדו.
ומוושינגטון לגבעתיים. היועץ נוטל את העקרונות האלה ומציע לשופטת אביגיל כהן להכריע לפיהם. נקודת המוצא היא שכאשר נבחר ציבור שמפעיל חשבון פרטי, אך בעל אופי פומבי הפתוח לכל ברשת חברתית, יכול להיחשב מעין יצור כלאיים, דו־מהותי. ואז כללי המשפט המינהלי עשויים לחול עליו. כלומר, לא הפלטפורמה (מדינתית או פרטית) קובעת, אלא מאפייני השימוש בה. “כאשר נבחר ציבור עושה שימוש בחשבונו ברשת חברתית לצורך עדכון על מעשיו במשרתו הציבורית ברשות ומעשי הרשות הרלבנטית, המדיניות המקודמת על ידיו בתפקידו כנבחר ותכניותיו בהקשר זה, או כשהחשבון משמש כאמצעי לקידום פניות האזרחים בעניינים הקשורים לפעולות הרשות ומעשי איש הציבור בתפקידו הציבורי, נראה כי נבחר הציבור פועל באמצעות חשבונו למימוש תפקידו הציבורי במובנו הרחב”, נכתב בעמדת היועץ.
בית המשפט בארה"ב קבע שאופן השימוש של הנשיא טראמפ בטוויטר הוא ממשלתי ולא פרטי, ועל כן חסימת גולשים היא הפרת חופש הביטוי
ועתה תבדוק השופטת את התעבורה בחשבון הטוויטר של קוניק וככל שדומיננטית בו הפעילות ציבורית, יגבר הסיכוי שתוסר החסימה מעל הפעיל החברתי רובינשטיין ולהפך.
רובינשטיין מיוצג בידי עוה”ד דנה יפה וורדית דמרי מדר מהקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית. את קוניק מייצג עו”ד דן חי, ואת עיריית גבעתיים עו”ד דן שווץ ממשרד גדעון פישר.
2. שידור משפטי: בעקבות דרעי - מתחדש הדיון על שידור חי מאולם המשפט
בשבוע שעבר שודר גזר הדין של אריה דרעי בשידור חי. בכך הושק לראשנה נוהל 22־1 של נשיאת בית המשפט העליון, שמאפשר שידורי פסקי דין של בתי משפט שלום ומחוזי ולא רק דיוני בג”ץ, ששידוריהם כבר החלו.
דרעי מסתבר סוגר מעגלים. זו היתה לא רק הפעם השנייה שהוא חובש את ספסל הנאשמים, זו גם היתה הפעם השנייה שעניינו משודר חי. ב־1999 שודר ברדיו פסק הדין שהרשיע אותו בשוחד בבית המשפט המחוזי בירושלים.
לתקדים השידור אז הייתי שותף כדובר בתי המשפט. אולם המשפט היה צר מלהכיל את הביקוש העצום של סקרנים שביקשו להיכנס. בקשות ערוצי הטלוויזיה לקיים שידור חי נדחו בידי ההרכב. בעצה אחת עם נשיא המחוזי דאז ורדי זיילר הוחלט שבקשות הטלוויזיה לא קשורות לרדיו - וניתן היתר לשידור הרדיופוני.
ההרשעה הזינה את קמפיין “הוא זכאי” ובבחירות לכנסת שהתקיימו כחודשיים לאחר פסק הדין ש”ס זכתה להישג שיא בתולדותיה — 17 מנדטים. להערכתי, תרמה לכך הרטוריקה הנוקבת הקשה של תמצית הכרעת הדין שהקריא השופט צמח לכל בית ישראל.
זו היתה לא רק הפעם השנייה של דרעי על ספסל הנאשמים, זו גם היתה הפעם השנייה שעניינו משודר חי. פסק דינו שודר ברדיו ב־1999
דמיון נוסף, שלישי, בין אז לעכשיו הוא המתקפה של דרעי על מערכת המשפט. ב־1999 הגיב דרעי בקלטת “אני מאשים” שבה האשים את המערכת ברדיפה עדתית. והיום יצא בהאשמה דומה, כשטען שאילו שמו לא היה מכלוף - עניינו היה נסגר מול פקיד השומה ולא חוקרי המשטרה.
סיפור השידורים מבתי המשפט קיבל תנופה בשנה האחרונה, בעיקר מדיוני בג”ץ. ההתלבטויות בעד ונגד נגררות כבר למעלה מ־20 שנה. מצד אחד, עקרון פומביות הדיון מאפשר לכל אדם להיכנס לכל דיון בדלתיים פתוחות. ולכן, השידור הוא הרחבת תכולתו של האולם לכל מי שחפץ לראות ולשמוע את טחנות הצדק בפעולה.
מצד שני, לנוכחות המצלמה תיתכן השפעה שלילית על התנהגותם של עדים, עורכי דין ואפילו שופטים. יש הבדל בין משמעות הזכות לפרטיות של ניר חפץ, כשהוא מתייפח באולם לעיני כ־30 נוכחים, לשמעותה כשהבכי הזה מצולם ומשודר למיליוני צופים ונעשה שימוש חוזר בתמונות האלה, כולל בתוכניות סאטירה. למצלמות תהיה גם השפעה על עורכי דין ושופטים, במיוחד בעלי נטיות תיאטרליות - ולא חסרים כאלה.
לכן, האיזון שהתגבש הוא העברת דיונים עקרוניים מבג”ץ, שאין בהם עדים שעלולים להילחץ ונידונות בהם סוגיות עקרוניות. כמו שידור הדיונים בעתירה נגד הטלת המנדט להרכבת ממשלה על נאשם בפלילים או העתירה נגד קיצוץ הסובסידיות לפעוטונים במגזר החרדי. גם הרחבת השידורים למחוזי ולשלום אינה חורגת מעיקרון זה, מכיוון שהשידור הוא של פסקי דין כתובים ולא משפיע על העדים.
מעבר להצדקתו בפומביות הדיון, מצדדי השידור טוענים שיש ערך חינוכי רב שטמון בשידורים. מבט מקרוב על הרצינות והמכובדות של ההליך, על בקיאות וסובלנות השופטים — יהיה בו לשנות את עמדות הציבור כלפי מערכת המשפט ובמיוחד כלפי בתי המשפט. נימוק זה מתחבר לדרך שבה הציבור לומד היום על הנעשה בדיונים, באמצעות עיתונאים שמצייצים את הדיון בחי ושוטף פלוס דקה, ופרשנים שמרכיבים את ניתוחיהם על הציוצים האלה. אם כך, מדוע לא לפרוש תמונה מלאה ולא חלקית ומקוטעת של הדיון, במיוחד בתיקים בעלי חשיבות ציבורית כמו תיקי האלפים של נתניהו?
וסיפור לסיום. כשהייתי דובר בתי המשפט, הבחנתי באחד משופטי בית המשפט העליון שנטה “לנקר” ולנמנם בדיונים. כשהפניתי את תשומת לבו, הוא הכחיש בתוקף. החלטתי לא להתווכח ורק ציידתי אותו בעצה: שים לב ותקפיד הקפדת יתר אם יש עיתונאים באולם. הלקח הזה תקף גם למצלמות. מצד אחד, בכוחן לשמור על ערנות השופטים. מצד שני, השופט שיצולם מנמנם, ימצא את עצמו מככב בשידורים חוזרים מתוכניות האקטואליה ועד “ארץ נהדרת”.
