פרשנותנתניהו גורר את המדינה למלחמת אחים
פרשנות
נתניהו גורר את המדינה למלחמת אחים
המלחמה אליה יצאה הממשלה היא לא על עילת הסבירות כי אם על המבנה הדמוקרטי־ליברלי של המדינה. כשהחוק יובא לקריאה שנייה ושלישית, ההתנגשות בין המפגינים לשוטרים המשולהבים על ידי שרים חסרי אחריות – עלולה להוביל לאסון
מלחמת אחים או מלחמת אזרחים? היפרדות בין ישראל הדמוקרטית ויהודה היהודית? אם אנו על סיפה של קריסת הניסוי הציוני שהתעצב כאן ב־75 השנים האחרונות — אז חשוב לפחות שנדע את הסיבה. שנבין למה אנחנו כל כך שונאים איש את רעהו. נדמה לי שאנחנו שקועים מדי בעצים — עילת הסבירות, פסקת ההתגברות, בחירת השופטים — ופחות ביער. בפרטים הקטנים ופחות בתמונה הכוללת.
האוויר מלא אדי דלק, מצפה לגפרור שיצית את האש. התפרים העדינים שהחזיקו את החזון המשותף הולכים ונפרמים. שרידי הסולידריות נקרעים. החמלה והאמפטיה לכאבו של הזולת הוחלפו בזלזול מבטל ובתרועות שמחה לאיד. "צפונבון שנשרט בעין" כינה השר דוד אמסלם את הטייס שנפגע בעינו מהמכת"זית. מאיזו תהום נפשית שואב השר את מעייני השטנה העכורים האלה? והשאלה החשובה יותר היא מה ניתן ללמוד על הציבור שמזדהה עם השנאה הזו?
המלחמה הגדולה היא לא על הסבירות, אלא על המבנה הדמוקרטי־ליברלי שממנו נגזר צביונה של המדינה. מבנה שנשען על עצמאות המשפט; על כיבוד היהדות, אבל גם שמירת הפרהסיה והחירות החילונית; על רציונליזם והשכלה; על פתיחות לעולם וכיבוד זכויות האדם. זו המדינה שעל קיומה ככזו נפתחה מלחמת השמדה משלוש חזיתות שונות.
את המבנה הדמוקרטי־ליברלי מבקשת לשמר תנועת המחאה. יש בה ימנים, דתיים ומזרחיים, אבל הממשלה ואנשים כאמסלם יעדיפו למסגר אותה כאליטה צפונבונית, בדיוק כמו את נבחרת הדירקטורים שאמסלם מבקש לרסק באחד מכובעיו הנוספים.
החזית הזו היא התלקחות מחודשת של הפערים הוותיקים והמוכרים, של תחושות הקיפוח המסורתיות: פריפריה נגד מרכז; בערות נגד השכלה; עוני נגד עושר. המחלוקת הוותיקה על הצדק החלוקתי החברתי. למרות שתנועת המחאה היא רב־שכבתית, רב־תרבותית ורב־מעמדית, היא מבליטה את ההייטקיסטים, האקדמאים והטייסים כאנטיתזה לתומכי הקואליציה. הנפנוף באיכות האנושית הזו שתרומתה לחוסנה ותחזוקתה של המדינה עולים על תרומת תומכי הקואליציה היא גם אמת צרופה, אבל נתפסת גם כהתנשאות על הציבור הזה ומלבה את השנאה. תסתכלו על השר אמסלם ותבינו.
המבנה הדמוקרטי־ליברלי הוא גם היעד להרס מצידה של תשלובת הציונות הדתית, העוצמה היהודית וארגון נעם: בצלאל סמוטריץ׳, איתמר בן גביר, שמחה רוטמן ואבי מעוז. החבורה הזו, בתמיכה האידיאולוגית של מכון קהלת, מבקשת להשליט כאן את מדינת ההלכה של העליונות היהודית המשיחית. בדרך לשם, כתחנת ביניים, נעצור בפורמט הליברטיאני של הקפיטליזם האמריקאי הטראמפיסטי, שמפלרטט גם הוא עם האוונגליזם והמשיחיות הדתית ורמיסת הערכים הליברליים. זו הברית בין קהלת לכהנא.
סמוטריץ' ורוטמן מרמים אותנו כשהם משווקים עצמם כמשפרי ומתקני הדמוקרטיה. אל תקנו דמוקרטיה ממי שתוקע בשופר בבית קברות מוסלמי, אל תקנו דמוקרטיה מהומופובים ומיזוגנים, משורפי חווארה, ממחרחרי פוגרומים בשטחים. החברים האלה מכוונים להשמדת הערך הדמוקרטי של המדינה כדי להפכה למדינת הלכה שתספח את השטחים, תשליט אפרטהייד ותקים את בית המקדש והסנהדרין. זה החזון האמיתי של החבורה הזו שמוכרת לכם היום את ביטול הסבירות כתנאי לשכלול הדמוקרטיה.
החזית השלישית שנפתחה על הדמוקרטיה הליברלית היא מתקפת השמד הרבתי על המוסדות המשפטיים. כאן המצביא הוא בנימין נתניהו שסימן את היעד בנאום תפירת התיקים ביום פתיחת משפטו. זו הייתה תרועת החצוצרה שבישרה את תחילת המלחמה. לפרוייקט נטרול המשפט מונה יריב לוין כקבלן ביצוע ראשי, והצטרפו אליו שתי החזיתות הקודמות שחיכו לאות: החזית הדתית־המשיחית שמעוניינת לחסל כל פיקוח משפטי על מפעל הסיפוח וההתנחלויות וגם את ההגנה על פליטים, ערבים, להט"בים ושאר מיעוטים. וכן חזית הקיפוח המסורתית, שתמיד ראתה במשפט שלוחה של האליטה השמאלנית־ליברלית ותיעבה אותה גם היא בשל אותה ההגנה על זכויות פליטים וערבים. נתניהו, שפעם הגן על מערכת המשפט, התהפך עליה כדי ליצור שיווי משקל חדש — מעתה הקואליציה והממשלה הפכו לאיום עליה, ועל המדינה הדמוקרטית־ליברלית.
יעדיו של נתניהו, ראש הממשלה וגם המשפחה, הם כפולים: גם לחסל את משפטו הפלילי וגם להנציח את שלטונו לעד. זה קשור לטיב המעון שמצפה לו בשני המקרים: מעשיהו או בלפור. ואומרים שזה קשור גם למימון המחייה המשפחתי ולא רק לשליחותו להגן על עם ישראל. בחלון הקצר של כהונת ממשלת לפיד־בנט ניצל נתניהו בנס, בגלל רפיונה וחדלונה מלחוקק את "חוק הנאשם" שהיה מונע ממנו להתמודד. הוא התמודד, ניצח ועכשיו יעשה הכול כדי שלא לצאת שוב מבלפור. הכול, כולל ברית עם הכהניסטים שמבוססת על ההסכמה: קודם נחסל את מערכת המשפט, ואחר נחליט - דיקטטורה פרסונלית או הלכתית, מודל הונגרי או פולני.
נתניהו מעולם לא נתן ליריב לוין להתקרב למערכת המשפט, ומעולם לא חשב לכרות ברית פוליטית עם הכהניסטים. משעשה כן, הוציא לאור את כוונתו להחריב את ישראל הדמוקרטית והליברלית. הוא לא צפה את עוצמת המחאה — מקפלן, דרך הנגיד אמיר ירון, ועד אמירותיו של הנשיא ג'ו ביידן השבוע. וספק אם נתניהו צפה את המחיר של מהלכיו — מהפגיעה בכלכלה ובהייטק, דרך מעמדנו המידרדר בעולם וכלה במלחמת האחים והאזרחים שמאיימת עליו ועלינו. כעת עליו להחליט האם נמשיך לשלם את המחירים האלה, ובלבד שיימשך מפעל חורבן הבית.
