משפט שדההצוואה של הטייס היתה לא הוגנת כלפי בנו? בית המשפט הותיר אותה על כנה
משפט שדה
הצוואה של הטייס היתה לא הוגנת כלפי בנו? בית המשפט הותיר אותה על כנה
בפסק דין חדש החליט בית המשפט שיש לקיים צוואה כלשונה, למרות אי־הצדק הגלוי שהיא יוצרת כלפי בנו של המת. במקרה הנוכחי בית המשפט גם פסל את השימוש בדוקטרינת "הצוואה שנשתכחה" - דוקטרינה שדווקא עדיף שתמשיך לחיות
1. נצמדים לחוק: בית המשפט קבע כי ביטול צוואה ייעשה רק לפי עילות שנקבעו בחוק
"לא תמיד צדק ומשפט נפגשים", כתב השופט נפתלי שילה בפסק דין שעליו חתם לפני כשבועיים ומשקף את הפער הזה בין צדק ומשפט. מדובר בדיון על צוואה שכתב אדם 35 שנה לפני מותו לטובת חמשת אחיו, שלא עודכנה לטובת בנו ונכדיו. שופטת בית המשפט למשפחה בתל אביב מירה דהן דווקא ביקשה להפגיש את המשפט עם הצדק וביטלה את הצוואה, אבל המחוזי החזיר אותה על כנה באמצעות הקביעה ש"לא ניתן לבטל צוואה ברורה, שלא נפל בה כל פגם, באמצעות דוקטרינה שלא מעוגנת בדין". הדוקטרינה הלא מעוגנת שבה מדובר היא "צוואה שנשתכחה".
וזה הסיפור: בגלל תפקידו המסוכן בתעשיות הביטחוניות, כתב טייס צוואה בגיל 45, שאז לא היה בקשר עם בנו הקטין שחי אצל אמו. בתום שירותו חידשו השניים את הקשר והיחס עם הבן ועם נכדיו הפך לחם ואוהב, ובמהלך השנים אף זכו ממנו למתנות משמעותיות. לאחר פטירתו של הטייס ב־2018 נמצאה הצוואה - שנכתבה לפני חידוש הקשר עם הבן - ובה הוריש את רכושו, כ־10 מיליון שקל, לארבעת אחיו ולאחותו.
הבן הגיש התנגדות לקיום צוואת אביו בטענה כי זו נשתכחה ממנו והמציאות מאז כתיבתה השתנתה לבלי הכר. השופטת דהן קיבלה את ההתנגדות, פסקה לטובת הבן וקבעה כי הצוואה בטלה. אחיו של האב ערערו למחוזי.
שופטי המחוזי צילה צפת, עינת רביד ונפתלי שילה הפכו את ההחלטה וקבעו כי הצוואה בת תוקף. ולמה? כי עילת ביטול צוואה מהטעם ש"נשתכחה" לא קיימת בחוק — "גם אם מוכח שהאמור בצוואה לא משקף כלל את רצון המצווה בעת פטירתו", כתב שילה. כלומר, השופטים השתכנעו שרצונו של המנוח — אילו ניתן היה לשאול אותו — היה להוריש לבנו ולנכדיו. אבל, לשיטתם החוק כובל את ידיהם מלהגיע לתוצאה הצודקת הזו.
כדי להבין את המהלך המשפטי הזה, חשוב להבין כיצד עובדת פרשנות של טקסט משפטי - בין אם צוואה, חוזה, חוק או אפילו חוקה.
2. חופש פרשני: אין לפרש חוזה או צוואה כמו שמפרשים חוק או חוק יסוד
כתבנו כאן לאחרונה על פרשנות של בית המשפט העליון לסעיף בחוק עידוד השקעות הון. השופט עופר גרוסקופף פסק שם בניגוד ללשון הסעיף, בגלל שהעדיף את תכליתו - לסייע ליצואנים — על פני לשונו. אילו ההיגיון הזה היה חל במקרה של צוואת הטייס, ניתן היה להתעלם מלשונה המפורשת של הצוואה (ההורשה לאחים) ולקיים את תכליתה (ההורשה לילד ולנכדים). אבל, כללי הפרשנות לחוק ולצוואה הם שונים. כפי שהסביר השופט יצחק עמית בחוות דעתו בבג"ץ לביטול חוק הלאום: "בדיני פרשנות קיימת משרעת שנעה בין הכוונה הסובייקטיבית של יוצר הטקסט לבין הכוונה האובייקטיבית של יוצר הטקסט. בקצה האחד של המשרעת נמצאת הצוואה, שאז הכוונה הסובייקטיבית של המצווה עומדת במוקד הבירור המשפטי. לצידה של הצוואה עומד החוזה. בקצה השני של המשרעת עומד החוק ובסוף הקצה השני עומדת החוקה, חוקי היסוד. פרשנותם של חוקי היסוד נעשית אפוא באספקלריה של התכלית האובייקטיבית, של עקרונות היסוד של השיטה".
כלומר, בצוואה ובחוזה יש לתת עדיפות ברורה ללשון הטקסט הסובייקטיבית, כלומר להיצמד לרצונו של המנסח. לעומת זאת, בפרשנות חוק וחוקה יש לשופט חופש פרשני גדול לחלץ מהטקסט את תכליתו, כוונתו והתאמתו לעקרונות הכלליים של שיטת המשפט.
בבג"ץ חוק הלאום הכשיר הרוב את גריעת ערך השוויון מנוסח החוק. וזאת, מכוח פרשנות תכליתית שלפיה המחוקק לא התכוון למנוע את השוויון מאזרחיה הלא־יהודים של המדינה. השופטים מסתכלים על חצי הכוס המלאה ומתעלמים מחצי הכוס הריקה. כולם מצטערים צער רב על היעדרו של ערך השוויון מהחוק, אבל מכשירים אותו בגלל פרשנות שמכירה בקיומו. למשל, מכוח מגילת העצמאות ותקדימי העליון לדורותיו.
3. הדוקטרינה עומדת: לעתים צוואות משתנות מכוח דוקטרינת "הצוואה שנשתכחה"
ונחזור לסיפור צוואת הטייס. "למעשה, אם קוראים את פסק הדין בקריאה מדוקדקת, עולה כי בית המשפט דווקא מכיר בדוקטרינת הצוואה שנשתכחה", אומרת עו"ד מאיה ויסמן, מומחית לדיני משפחה וירושה. "בפסק הדין דווקא נקבע כי ניתן יהיה לעשות שימוש בדוקטרינת הצוואה שנשתכחה - אם יוכח מעל ספק סביר כי הצוואה אכן נשתכחה. במקרה של הטייס היסוד הזה לא הוכח במידה הנדרשת, שכן הצוואה הישנה נשמרה, המנוח דיבר על תיקונה ועוד. לעומת זאת, במקרה אחר שבו היו נסיבות מובהקות, בית המשפט לענייני משפחה דווקא ביטל צוואה שנשתכחה ופסק דינו נותר חלוט".
והיא מוסיפה: "כידוע, חוקים חסרים מובילים לפסיקות חסרות, ואולי בשלה השעה לתקן את חוק הירושה ברוח הצעת חוק פרטית שהונחה לפני כשנה בידי ח"כ קרן ברק על שולחן הכנסת. לפי ההצעה, יתוקן חוק הירושה כך שבמידה שחלפו למעלה מ־15 שנים מאז ערך המצווה את צוואתו האחרונה ועד לפטירתו, ובמהלך תקופה זו היה כשיר לשנות את צוואתו ולא עשה כן - רשאי בית המשפט, בהחלטה מנומקת, להורות כי הצוואה בטלה אם השתכנע כי הצוואה נשתכחה מהמצווה ואינה משקפת את רצונו האחרון".
ויסמן סבורה ש־15 שנה זה זמן קצר מדי כדי שייפתח פתח למאבקי ירושה מרים ולכן יש להעמיד את התקופה סביב ה־30 שנה.
ויסמן מדגימה את העוולות שנגרמות מחוסר האונים השיפוטי להתמודד עם צוואות ש"תקועות" מול המציאות המשתנה: "לאחרונה הגיע אליי מקרה שבו אדם, שהונו מוערך בעשרות רבות של מיליונים, ערך צוואה שבמסגרתה ציווה את עיזבונו לידועה בציבור שלו. זמן קצר לאחר מכן, עקב אירוע מוחי, איבד האיש את כשירותו כליל. לאורך עשר שנותיו האחרונות זכה ליחס מחפיר ומבזה מהידועה בציבור, שלבסוף נטשה אותו והפקירה אותו לגורלו. מי שנעמדו לצידו וסעדו אותו עד יומו האחרון היו ילדיו, שהודרו מהצוואה. מה יהיה על צוואתו? האם ייתכן כי הצוואה תקוים כאשר ברור לכל בר־דעת כי אם האיש היה מודע למצבו — היה משנה אותה? האם יעלה על הדעת שאותה ידועה בציבור, אשר הפקירה אותו, תזכה בכל עיזבונו וילדיו יודרו? על פי הוראות חוק הירושה — התשובה היא כן. לעמדתי, יש מקום לעשות שימוש במקרה זה בדוקטרינת הצוואה שנשתכחה או לגזור גזרה שווה מהוראות חוק המתנה לגבי חזרה ממתנה".
1 צפייה בגלריה
מימין: השופט נפתלי שילה עו"ד מאיה ויסמן והשופט העליון יצחק עמית
(צילומים: עמית שאבי, אתר בתי המשפט)
4. אילוצי החיים: סיטואציות מורכבות מחייבות שיקול דעת שיפוטי
ונסיים במקרה הטראגי מלפני יותר מ־40 שנה, של ג'יזל כהן, אישה צעירה, אשר התאבדה יחד עם בתה בת ה־3. המנוחה השאירה אחריה במלון בתל אביב פתקאות בכתב ידה, שבהן ציוותה כי כלל רכושה יעבור לאחיה ולא לבעלה שמירר את חייה וסירב לתת לה גט.
העניין הגיע לבית משפט העליון בדיון נוסף, שם נקבע כי עם כל הכאב והצער - הוראות חוק הירושה לא מאפשרות להכיר בצוואה בכתב יד אשר לא מתנוסס עליה תאריך והיא אינה חתומה. בעלה של ג'יזל כהן ז"ל, האדם שטענה שהוביל אותה אל מותה, זכה בעיזבונה.
פסק הדין וחוסר הצדק שנעשה לג'יזל כהן הביאו בסופו של יום לשינוי החוק. כיום ניתן להוכיח בבית משפט צוואה בכתב יד - גם ללא חתימה וללא תאריך.
ויסמן מסכמת: "ימים יגידו כיצד פסק הדין בעניין הטייס ובמקרים דומים ואף קיצוניים יותר ישפיעו על תיקונים נדרשים בחוק הירושה. צריך תמיד לזכור כי החיים מייצרים סיטואציות מורכבות שהמחוקק לא יכול לצפות את כולן ותמיד יש מקום לשיקול הדעת השיפוטי ושיקולי צדק ויושר בפסיקות בתי המשפט".
