פרשנותחוזרים לקיפאון? המשבר בקואליציה רע לכלכלה
פרשנות
חוזרים לקיפאון? המשבר בקואליציה רע לכלכלה
התזמון של המשבר הפוליטי רע מאוד לכלכלה: האינפלציה מרימה ראש, הריביות עולות וקיים איום אמיתי להאטה עולמית. המשק הישראלי נכנס למשבר כשהוא חזק מתמיד, אבל לא לעולם חוסן - בוודאי כשהממשלה מתקשה לתפקד
1. שלא יהיו ספקות, האירועים הפוליטיים שאנחנו רואים בימים אלה מזיקים לכלכלת ישראל. חוסר יציבות פוליטית – כפי שהוכח בכל מחקר - אינו מוסיף לכלכלה ולא לשחקנים המרכזיים בכלכלה: לא למשקי בית (העובדים), לא לחברות (הסקטור הפרטי) וגם לא לסקטור הפיננסי (שלא אוהב תנודתיות).
ישנם ערוצים רבים שבהם חוסר היציבות הפוליטית משפיע לרעה על הכלכלה. הראשון הוא אי־הוודאות. במצב שבו סימן שאלה ענק הוצב בפני קיומה של הממשלה הנוכחית, כשבמקביל הסקרים ממשיכים להצביע על "פלונטר פוליטי" משתק, כל השחקנים במשק מתחילים לדחות. משקי בית דוחים רכישות וצריכה, חברות דוחות השקעות וגיוסי עובדים והמוסדות הפיננסיים הופכים להיות פחות נדיבים עם הכסף. כלומר, גם ירידה בביקושים וגם ירידה בהיצע.
פירוש הדבר - האטה של הפעילות הכלכלית. ברגע שהשחקנים לא יודעים מה יקרה ועל אילו צעדים, מהלכים, גזירות והטבות תחליט הממשלה, כולם עוצרים או נסוגים.
ערוץ השפעה נוסף הוא ה"הקפאה" במגזר הציבורי־ממשלתי. כלומר, עצירה של יישום מדיניות או גיבושה. תוכניות ממשלתיות, פרויקטים, ועדות, וגם יישום של מהלכים המצריכים את אישור כנסת ותמיכה פוליטית רחבה - יירדו לטמיון. למרות התוכניות של שר האוצר אביגדור ליברמן, לא יהיה תקציב מדינה חדש בחודשים הקרובים. גם לא חוק הסדרים עם רפורמות מבניות.
הטענה לפיה התקופה של חילופי שלטון ותקציב המשכי היא "טובה לאוצר" כי היא מביאה ריסון פיסקלי (כלומר, עוצרת את הגידול התקציבי ואוסרת על שינוי ההרכב שלו) היא נבובה ושגויה. ממשלת ישראל איננה סובלת מגירעון גבוה ואין לה מה לרסן. היא דווקא כן סובלת ממחסור חמור בתשתיות – תחבורה, אנרגיה, חינוך, בריאות ותעסוקה. כמו כן ישראל סובלת מפריון נמוך וחוסר יעילות על רקע השכלה והכשרה ירודה. היא גם חייבת דחוף לטייב, לכייל ולבחון מחדש ההוצאה הממשלתית. בנוסף, הגיע הזמן לערוך בחינה מחודשת של מערכת המס הישראלית - דבר שמצריך גם ממשלה רחבה. כל הפעולות החיוניות האלו אינן מתאפשרות בתקופות כאלו.
ממשלת ישראל לא צריכה לחסוך באופן עיוור באמצעות תקציב המשכי שהוא בעצם קיצוץ "טיפש" וגורף, כמו הקיצוץ הרוחבי, שמשמעותו שעוצרים את הכול, פוגעים בכולם בלי כל קריטריון, חשיבה או תיעדוף ומתמקדים בתשלום שכר וחובות.
לעצור את הכל באופן גורף אינו מדיניות מאקרו־כלכלית, אלא תקלה חמורה ונטולת תבונה. קל וחומר כאשר אנו מבינים שהמשק הישראלי נמצא בפיגור רב בכל הפרמטרים שציינו קודם, וישנה דחיפות בוערת לקדם שינויים ויוזמות. עד הקמת הממשלה הנוכחית, היתה כלכלת ישראל משותקת במשך שלוש שנים - בדיוק מאותן סיבות שאנחנו רואים היום. לכן אין לראות בשיתוק הזה כל נחמה.
2. השיתוק וההקפאה הם בלתי מוגבלים בזמן. לא ידוע כמה זמן יימשך המשבר הפוליטי, אך הניסיון של השנים האחרונות אינו מעודד. השיתוק מגיע בתקופה של הרעה - כשהאינפלציה דוהרת ומחייבת את הבנקים המרכזיים בעולם, כולל בישראל, להתחיל להעלות ריבית. ליתר דיוק את הריביות: הן ריבית בנק ישראל, המכונה הריבית לטווח הקצר, וגם את הריבית ארוכת טווח – המוכרת כ"מחיר הכסף", שבאה לידי ביטוי בריבית שנושאת אג"ח ממשלתי ל־10 שנים.
כפי שהסביר השבוע "נגיד הנגידים" ד''ר אגוסטין קרסטנס — מנכ"ל ה־BIS (הבנק המרכזי של הבנקים המרכזיים), ישנה התאמה למציאות החדשה, והיא לא תהיה קלה ולא תהיה פופולרית. ברור שהיא תשפיע גם על הצמיחה ותתרום להאטה נוספת בפעילות. זו הסיבה שקרסטנס כותב שחור על גבי לבן: "השינוי המרכזי בפרדיגמה החדשה היא ההכרה כי מדיניות לעידוד הצמיחה אינה יכולה להמשיך להישען על תמריצים מאקרו־כלכליים אינסופיים - בין אם הם מוניטריים (ריבית נמוכה) או בין אם הם פיסקאליים (הפחתת מסים), אלא באמצעות שינויים מבניים המחזקים את כושר הייצור של המשק".
כלומר, קרסטנס אומר שהכלים הרגילים כבר לא מספיקים וחייבים רפורמות. למשל, כמו אלו שראינו במסגרת חוק ההסדרים האחרון: רפורמות בשוק העבודה (העלאת גיל פרישה), רפורמות בשוק ההון (ביטול אג"ח מיועדות), בבריאות (תקצוב אחיד לבתי חולים, אסדרה חדשה בביטוחים הפרטיים). בלי ממשלה מתפקדת עם רוב בכנסת אין רפורמות. ואם אין רפורמות שבים לדרוך במקום, או גרוע מכך - הולכים אחורה. בתקופות כאלה עולה חשיבותם של מנהיגים כלכליים א-פוליטיים, כמו נגיד בנק ישראל אמיר ירון, שלא מעט בעיות עשויות להגיע לפתחו.
3. אסור לשכוח את הכלכלה הבסיסית: ריח בחירות באוויר מושך "כלכלת בחירות" - שהיא תמיד תופעה רעה. הרצון להיבחר מנוונת ומעוותת את ההחלטות הכלכליות של מקבלי החלטות הפוליטיים, כאשר כספי ציבור יקרי ערך זורמים למטרות שפחות מיטיבות עם הציבור ויותר מיטיבות עם התדמית של הפוליטיקאי. קוראים לזה הקצאה בלתי יעילה של משאבים - שהם המשאבים שלנו, כי למדינה אין כסף משלה.
אתמול, קיבלנו טעימה קטנה: הפחתה זמנית של חצי שקל במחיר הבלו על הדלק, עליה החליט שר האוצר ליברמן. זה עוד היה מהלך סביר, כי הוא לא ממש מקטין את הכנסות המדינה ממסים (רק מפחית את העלייה כי המס צמוד למחיר הדלק) והוא מוגבל בזמן. בעבר הוכיחו בנימין נתניהו, ישראל כץ ומשה כחלון שניתן לעשות כלכלת בחירות גם כשהקופה ריקה. עכשיו כשהקופה מלאה, הפיתוי לחלק מתנות ערב ההליכה לקלפי עשוי להיות גדול יותר.
המשבר הפוליטי לא צץ על מפת סיכונים ריקה. הוא מצטרף לשורה ארוכה של סיכונים שהתרחבו או התעצמו לאחרונה: גם הסיכון הגיאופוליטי (מלחמת רוסיה־אוקראינה וההסכם הגרעין האיראני), הסיכון הביטחוני (גל הפיגועים האחרון), הסיכון הבריאותי (הקורונה עדיין איתנו), הסיכון הכלכלי (אינפלציה והאטה הן בארץ ובכלכלה הגלובלית).
בעבר הוכיחו בנימין נתניהו, ישראל כץ ומשה כחלון שניתן לעשות כלכלת בחירות גם כשהקופה ריקה. עכשיו כשהקופה מלאה, הפיתוי לחלק מתנות עשוי להיות גדול יותר
ובכל זאת יש דבר חיובי: המשק הישראלי נכנס לתקופה המאוד מאתגרת הזו במצב מיטבי. צמיחת שיא ב־2021, שבגלל אפקט הקצה שלה חודרת אל תוך 2022; אבטלה בשפל חסר תקדים היסטורית כאשר מספר המשרות הפנויות גבוה ממספר המובטלים (יותר מ־142 אלף לעומת 135 אלף) - כלומר כל מי שרוצה לעבוד, יכול לבחור משרה ואף יותר; הגרעון בשפל היסטורי (כ1.5%־1.6% תמ"ג); חשבון שוטף בפלוס אדיר (בגלל כניסה מאסיבית נטו של דולרים בהבולת סקטור ההייטק) והאינפלציה הגבוהה ומחוץ ליעד היא עדיין פחות ממחצית מהממוצע במדינות המפותחות (3.5% לעומת 7.7%).
אז חצי הכוס המלאה היא שהמציאות המאקרו־כלכלית מעניקה כריות ביטחון לזעזועים הפוליטיים; חצי כוס הריקה היא כי לולא הפלונטר הפוליטי ששוב התפרץ, אותו מצב איתן היה צריך להמשיך לשמש כמקפצה להמשך הפיתוח של כלכלת ישראל.
