פרשנותהנסיעה של נתניהו לסין היא עוד הימור מסוכן ולא מוצדק
פרשנות
הנסיעה של נתניהו לסין היא עוד הימור מסוכן ולא מוצדק
נתניהו נוסע לסין, מסתכל כל הזמן על אמריקה, ועלול לערער עוד יותר את היחסים המעורערים גם כך בין הממשלה הנוכחית לבין ארצות הברית. בטח בעיצומה של תחרות בין־מעצמתית עזה
לשכת ראש הממשלה הוציאה אתמול הודעה רשמית, שלפיה בנימין נתניהו אמור לבקר בקרוב בסין, לאחר שהוזמן לשם על ידי הממשל הסיני.
תאריך הביקור לא נמסר, אך בהודעה יש התייחסות ארוכה דווקא לארצות הברית. מובהר בה כי נתניהו עדכן חברי קונגרס אמריקאיים בביקור הצפוי, כי הממשל האמריקאי עודכן על כך לפני חודש, וכי "ראש הממשלה הבהיר לחברי הקונגרס ששיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני בין ארה״ב וישראל נמצא בשיא של כל הזמנים, והדגיש שארה״ב תמיד תהיה בעלת הברית החיונית של ישראל, שאין לה תחליף".
ובאמת, אי אפשר לנתק את הביקור בסין מהיחסים עם ארצות הברית, ובעיקר מה"אין ביקור" של נתניהו אצל ג'ו ביידן. הנשיא האמריקאי מייבש את ראש ממשלת ישראל כבר חצי שנה, ובאופן חריג אף התבטא מפורשות ואמר שאין לו כוונה להזמין את נתניהו לבית הלבן כל עוד ישראל "תמשיך בדרך הזו" של קידום ההפיכה המשטרית.
בנסיבות האלה, יש סיכוי לא רע שגם אם הממשל האמריקאי עודכן, הוא עלול לראות בנסיעה תקיעת אצבע בעין. בארצות הברית עשויים לחשוד שהפלירטוט עם שי ג'ינפינג הוא ניסיון של ישראל להראות שיש לה אלטרנטיבות. אלא שבמקרה הזה האלטרנטיבה לכאורה היא המעצמה שהיחסים בינה לבין ארצות הברית הופכים מתוחים יותר מיום ליום. המעצמה שרק לפני שבוע כינה ביידן את העומד בראשה "דיקטטור".
גם אם בלשכת נתניהו סבורים שמדובר במהלך טקטי מחוכם, הוא עלול לערער עוד יותר את היחסים המידרדרים ממילא בין ארצות הברית למדינת החסות הסוררת שלה במזרח התיכון. אי־הזמנת נתניהו לבית הלבן הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר של נתק אידיאולוגי בין הממשל הדמוקרטי לבין ממשלת הימין על מלא־מלא בישראל. השבוע נחשף ב"הארץ" כי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לא יוזמנו לטקס יום העצמאות האמריקאי בשגרירות. זה רק אקט נוסף, סמלי, להבהרת העמדה של הממשל כלפי ממשלת ישראל, אחרי שכבר הודיע על הפסקת מימון גופי מחקר שפועלים ביהודה ושומרון, ועל חזרת ארצות הברית לארגון אונסק"ו, והביע שוב ושוב אי שביעות רצון וכעס על הפוגרומים שמבצעים מתנחלים או על הבנייה המואצת בשטחים.
קשה להאשים אותם לאור מעשי הממשלה ובשעה שכל חבר כנסת זוטר, מרוטמן דרך ואטורי ועד שיקלי מרשים לעצמם לעלוב אישית בביידן, בסגניתו או בשגרירם בישראל. אבל אלה עוד עניינים פחותי־חשיבות, בתחום הכיבוד הדיפלומטי, שישראל יכולה לספוג. המחיר האמיתי של היחסים המעורערים מתבטא בתחומים חשובים פי כמה. למשל בכך שארצות הברית חותרת להסכמות חדשות בנושא הגרעין עם איראן בלי שהיא סופרת את עמדת ישראל.
אם נחזור לסין, בשנים האחרונות ארצות הברית פועלת לדחוק את הפעילות העסקית שלה מכמה שיותר מדינות, בין אם מחשש לריגול עסקי ובין מסיבות של תחרות בין המעצמות. הניסיונות האלה לא פסחו על ישראל, ולפני שנתיים נחשף ב"כלכליסט" כי הממשל לחץ על ישראל למנוע מחברות סיניות לזכות במכרזי הרכבת הקלה בגוש דן. מחקר שפרסם לפני שנה המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מצא שהמעורבות הגוברת של סין בפרויקטים של תשתיות לאומיות בישראל צפויה לפחות, בין היתר משום שהמעורבות של חברות סיניות במכרזים הללו עוררה בשנים האחרונות דאגה בקרב גורמי ממשל בארצות הברית.
מסמך חדש יותר של ה־INSS, מלפני שלושה שבועות, בנוגע למגמות הסחר בין ישראל לסין, מתייחס בהרחבה גם להקשר האמריקאי. מי שחתום עליו הוא ד"ר תומר פדלון, חוקר עמית במרכז גלייזר למדיניות ישראל־סין במכון. בשיחה עם "כלכליסט" אומר פדלון כי בעשור האחרון ישראל מנסה לגוון ככל שניתן את שותפי הסחר שלה, "אבל המספרים מוכיחים כי עם כל הכבוד לגידול המרשים בסחר עם סין, זהו סחר מבוסס סחורות והוא מהווה 11% מסחר הסחורות של ישראל. עם סין אין כמעט סחר בשירותים. באותה נקודת זמן, הסחר עם האיחוד האירופי וארצות הברית גדל משמעותית. שני אלה עדיין שני השחקנים המשמעותיים שאיתם סוחרת ישראל. כך שהסחר עם סין לא מנתק את התלות באיחוד ובארצות הברית".
המספרים של פדלון חד משמעיים. ב־2021 ישראל סחרה עם האיחוד האירופי בהיקף של 52 מיליארד דולר, עם ארצות הברית בהיקף של 46 מיליארד דולר, ועם סין ב־15.3 מיליארד דולר בלבד. ולא מדובר רק בסיוע ביטחוני שהממשל מספק. הפער בולט במיוחד בכל הקשור לסחר בשירותים, שההייטק נכלל בהם: ב־2021 ישראל ייצאה לארצות הברית שירותים בסכום של 20.5 מיליארד דולר, לאיחוד האירופי ב־5.4 מיליארד דולר, ואילו לסין ב־153 מיליון דולר בלבד. המשמעות היא שסקטור ההייטק, "הקטר של המשק", מתבסס כמעט לחלוטין על ייצוא לאמריקה. עם כל הכבוד לגודל ולעוצמה של אליאקספרס, טיקטוק, וואווי ושיאומי, בסופו של דבר ישראל מחוברת וניזונה מההון סיכון האמריקאי ומהאקו־סיסטם שיוצרות חברות הענק שם, מגוגל ואמזון עד אפל, מטא וטסלה.
פדלון סבור כי הסינים מתעניינים במזרח התיכון ובישראל מסיבות כלכליות: "התחרות הבין־מעצמתית סוגרת דלתות עבורם. הסינים היו רוצים להיות מושקעים גם בדרום אמריקה ומקסיקו, אבל האמריקאים סוגרים להם את הדלת. הם היו רוצים לפרוס רשתות 5G בבריטניה, אבל הבריטים סוגרים את הדלת. המעורבות שלהם במזרח התיכון לא נובעת רק מרצון להיות בעלי השפעה כאן, אלא מזה שהרבה מדינות במזרח התיכון מאפשרות את הפעילות הזאת. אני מקווה שמקבלי ההחלטות ידעו מה הם עושים ולקחו את כל השיקולים בחשבון, כשהם קבעו טיסה לבייג'ינג בזמן בעייתי למדי ובעיצומה של תחרות בין מעצמתית עזה".
