משפט שדהלאחר דו"ח מררי גם חשין מבין: חריגה היא עבירה פלילית
משפט שדה
לאחר דו"ח מררי גם חשין מבין: חריגה היא עבירה פלילית
תגובת השופט בדימוס דוד חשין לדו"ח מררי מלמדת שמשבר האמון בין המשטרה לפרקליטות גלש גם לבתי המשפט; בייצוגית קוקה קולה השופטת ענת ברון פתרה בעיה אחת אבל יצרה אחרת; וגם - איך יכולים עומר אצילי ודור מיכה לסייע לבנימין נתניהו
1. דבר השופט: חשין קורא לילד בשמו חריגות הן עבירות פליליות
נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר בירושלים דוד חשין, שזכה אף למינוי בפועל בבית המשפט העליון, הגיב בעיתון "הארץ" על דו"ח מררי. חשין, כמו שופטים אחרים ששוחחתי עמם במהלך הפרשה, אומר שבעצם לא היה מודע, כשחתם על צווי האזנת סתר, לקיומם של כוחות־העל של הרוגלות. הכוחות שמאפשרים - בלשונו ובלשון הדו"ח - לשאוב מהנייד "מידע עודף", שהוא שם כולל למידע שאיננו כלול בצו השיפוטי עליו חתם כבוד השופט. למשל, "פרטי יומן, רשימת אפליקציות, אנשי קשר ופתקים השמורים במכשיר", כפי שהוא מצטט מהדו"ח.
ומדגיש חשין במאמרו: "עצם קבלת המידע היא חריגה מסמכות, ואף עבירה, גם אם המשטרה לא הפיקה ממנו מידע, ולא עשתה שימוש במידע". כאן השופט מסיר סופית את הערפל סביב הניסוחים המקובלים על המשטרה וקורא לילד בשמו: חריגות הן עבירות. עבירות פליליות.
ולעניין השימוש במידע העודף הזה? השופט לא יעז להטיל דופי במשטרה ללא ראיות, למרות ששימושים מפוקפקים בכוח החקירתי מובאים כמעשה של שגרה להכרעת בתי המשפט. למשל, התרגיל היצירתי־ספק־פלילי שנעשה לניר חפץ באמצעות ה"מקורבת", שממתין להחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים.
עקיפה אפשרית של השופטים מוסיפה לדו"ח מררי חומרה נוספת במישור היחסים המוסדיים. לא רק משטרה־משרד משפטים, אלא גם משטרה־שופטים. דו"ח מררי פורש תמונה עגומה של משבר אמון גדול בין המשטרה למשרד המשפטים — הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. המשטרה העלימה מידע חשוב על כלים ופרקטיקות שהם "שוברי שוויון" בליבת הפגיעה בפרטיות. היועצים המשפטיים של החטיבות השונות במשטרה לא עדכנו אפילו את היועץ המשפטי של המשטרה כלשון הדו"ח. ובניסוח מחמיר יותר: המשטרה "מרחה" את הפרקליטות ואת היועץ שלא ידע דבר על הפגסוס/סייפן ועל יכולותיו המפלצתיות בשאיבת "המידע העודף".
למשבר האמון הזה ניתן להוסיף את היחסים בין המשטרה לשופטים שחתמו על צווים מבלי לדעת את מלוא המשמעות של המידע המופק מהוצאתם לפועל של צווים אלה.
2. יוקר המחיה: מעגלים שוטים לא נגמרים, הם רק מתחלפים
הציבור רשאי להתגאות בהישגים שרשם לאחרונה. המחאה האזרחית הצליחה לבלום לעת הזו את כוונת יבואנית מוצרי הצריכה דיפלומט להעלות מחירים, ובמקביל סיפקו בתי המשפט שני פסקי דין חשובים במסגרת מה שמכונה "אכיפה אזרחית". מדובר בתביעות הייצוגיות – זו שאושרה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בעניין וולט וזו שהוחזרה לדיון במחוזי בעניין קוקה קולה. הוחזרה לדיון ביחד עם חותמת של ההכרה הרשמית של בית המשפט העליון בעילת "המחיר המופרז".
מוסד התביעות הייצוגיות הוא לא רק הזדמנות לעורכי דין יצירתיים להתעשר. הוא גם כלי חברתי חשוב לתיקון כשלים רגולטוריים. במקום שהרגולטור מנמנם, מתרשל או כושל, יכול האזרח כתובע ייצוגי לפנות לבית המשפט ולבקש תיקון. והנה, בשתי הפרשות האלו האירו בתי המשפט פנים לתובעים. ועדיין, חשוב לצנן את ההתלהבות - הדרך להכרעות סופיות עוד ארוכה.
בסיפור של וולט יש להניח שהחברה תפנה בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה ובהמשך אולי גם לבג"ץ. להכרה בשליחים כעובדים יכולה להיות משמעות כלכלית כבדה, שעשויה לגרום לסגירת פעילותה בישראל של החברה. במקביל לכלכלה יימשך הוויכוח על המשפט – עד כמה יכול בית הדין להגמיש את מבחני העובד־מעביד כדי להחילם במקרה הזה.
פסק הדין של קוקה קולה החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. בעוד שהתקשורת התרכזה ב"מחיר המופרז", המוקד המעשי שלו הוא דווקא הטכני, ה"משעמם": גילוי המסמכים. העליון ביקש לפרום את "המעגל השוטה" שקושר את התובע להסכמת החברה למסור מידע. אם החברה מסרבת, אין לתובע כלים לקדם את בקשת האישור. המחוזי יצר סימטריה - אם החברה תסרב, רף הכניסה שנדרש מהתובע יהיה נמוך יותר ולהיפך - אם החברה תמסור את המידע, רף הכניסה של התובע יהיה גבוה יותר.
השופטת ברון קבעה: "אין מקום לקשור בין נכונות המשיבה (החברה המרכזית למשקאות במקרה זה – מ"ג) בבקשת האישור לגלות מידע, ובין רף ההוכחה הנדרש בשלב זה של הדיון... לא ניתן למסור את כוח ההכרעה הנתון לבית המשפט בנושא גילוי המסמכים לידי אחד הצדדים להליך". כלומר, אין להשתית את החלטת בית המשפט על נכונות החברה למסור מידע.
המשמעות הצפויה מכך היא שאם בית המשפט יורה על גילוי מסמכים, החברה תבין שהיא בדרך להפסד ותחפש לסגור את התביעה בגישור. אם בית המשפט לא יורה, אז הבקשה תידחה. המוקד לפיכך יעבור לשלב גילוי המסמכים. ואולי, כדברי פרופ' אלון קלמנט, זו תהיה נקודת האיזון והסינון המיטבית שתמיין בין תביעות סרק לתביעות ראויות.
אלא שהחיים מזמנים מעגל שוטה חדש: בעיה מולידה פתרון ופתרון מוליד בעיה. איך יקבע המחוזי, ללא הנתונים והמידע, אם בקשת התובע היא רצינית? לא ברור. מן הסתם על סמך רצינות חוות הדעת הכלכלית של המומחה של התובע. ואיך ניתן לגבש חוות דעת רצינית ללא הנתונים? מסתבר שמעגלים שוטים לא נפתרים אלא רק מתחלפים.
3. בין אצילי לנתניהו: הלקח מהתנהלות הפרקליטות בתיק הכדורגלנים והקטינות
בואו נעשה סדר בהחלטה שלא להעמיד לדין את הכדורגלנים עומר אצילי ודור מיכה בפרשת יחסי המין עם הקטינות, כשבאירוע מעורבים גם אלכוהול וגם "אבקה".
הקטינות היו בנות 15 וחצי ויחסי מין עמן הן עבירה של "בעילה אסורה בהסכמה". זה החוק לגבי קטינות בגילאים 14-16. בגילאי 14 ומטה זה "אונס סטטוטורי", כלומר אין משמעות להסכמת הקטינה. אצילי ומיכה ניצלו מכתב אישום בגלל שטרחו לברר את גילן של הבנות. הם שאלו ונענו: 17 וחצי. בכך, לפי הפרקליטות, יצאו ידי חובתם ואין לייחס להם אפילו עצימת עיניים.
אבל, בעוד שנערות בגילאי 16-18 יכולות להסכים למין, אסור לספק להן אלכוהול ואין ספק שהכדורגלנים סיפקו אלכוהול. הפרקליטה שסגרה את התיק, עו"ד יהודית לייבה, נימקה את החלטתה. ראשית, בגלל צנעת הפרט של הקטינות ששמן ייחרב לגמרי אילו היה מוגש האישום ומתברר בבית המשפט. שנית, בגלל המדיניות בפרקליטות שאין להגיש את כתב האישום הקל יותר, לאחר שהוחלט לא להגיש – ועוד בחוסר אשמה – את החמור יותר. כלומר, לאחר שהוחלט לסגור את תיק ה"בעילה האסורה בהסכמה", הוחלט לא להגיש את אישום אספקת האלכוהול שעל פניו היה מבוסס ולא שנוי במחלוקת.
ואת זה יטענו בבוא היום גם סניגוריו של בנימין נתניהו: לאחר שהוחלט שלא להגיש נגדו את האישום בשוחד, בתיקי 1000 ו־2000, לא היה מקום להגיש נגדו באותם התיקים את האישום החמור פחות – מרמה והפרת אמונים.
ומה בעניין ה"אבקה"? זה מזכיר את השאלה מהו ה"לבן" שנקלט בשיחה בין בכירי הפשע המאורגן של שנות השבעים של המאה הקודמת. האם דיברו על הרואין או על הבר בביתו של רחמים אהרוני שהיה צבוע לבן? במקרה שלנו התקבלה גרסת הנחקרים – ה"אבקה" איננה סם, אלא תמצית לגיטימית לצריכה לשיפור היכולות. ובמקרה הזה, לשיפור יכולות כפול – במגרש ובמיטה.
