דעהמדוע מורים טובים בורחים ממערכת החינוך
דעה
מדוע מורים טובים בורחים ממערכת החינוך
לפני שנים המורה אודליה גרמה לכל בני כיתתי להתאהב במתמטיקה וללמוד בהצלחה, אך כיום יש פחות ופחות יכולת להכניס ולהשאיר מורים כמוה במערכת. בין הסיבות: ישראל במקום האחרון בפער בין השכר במגזר הציבורי לפרטי והסללה להייטק
אודליה לימדה אותי חשבון בין כיתה ה' ל-ו'. לא היתה לי עוד מורה כמוה. במקום לשנוא מתמטיקה כמו רוב שכבת הגיל שלנו, כל הכיתה התאהבה במתמטיקה. בסוף התיכון התברר כי כמעט כל מי שסיים בהצלחה 5 יח' במתמטיקה עבר ביסודי אצל אודליה.
כבר אז, ב-2007, מורות כמו אודליה היו זן נכחד. השכר והתנאים של מורות ביסודי לא משכו את ההכי טובים ומתאימים למקצוע. לכולם מגיע מורות ומורים כמו אודליה, אבל 15 שנה אחר כך – יש פחות ופחות יכולת להשאיר מורים כמוה במערכת.
במחקר שערכתי בפורום ארלוזורוב הראנו, כי בשנות ה-90' השכר הממוצע במגזר הציבורי היה גבוה ב-2% מזה שבפרטי. לעומת זאת, כיום, השכר הממוצע במגזר הציבורי נמוך ב-29% מהשכר במגזר הפרטי, ולעומת מדינות מפותחות אחרות – המצב הזה חריג. מבין 24 מדינות מפותחות שבדקנו, שכוללות מדינות כמו: גרמניה, צרפת ושוודיה, ישראל ממוקמת במקום האחרון, עם פער השכר הכי גדול בין המגזר הפרטי לציבורי. המצב חריג גם כי ברוב המדינות המפותחות השכר במגזר הציבורי דווקא גבוה יותר מהשכר במגזר הפרטי.
למעשה, מאז 1995 ועד היום, חלה שחיקה מתמשכת של השכר והתנאים במגזר הציבורי בישראל לעומת אלו שבמגזר בפרטי. כלומר, במשך שלושה עשורים השכר במגזר הציבורי נשחק, האיכות של השירותים הציבוריים מדרדרת והמערכת מתקשה למשוך או לשמר עובדי ציבור איכותיים כמו אודליה. ככל הנראה הסכמי השכר שנחתמו לאחרונה בין ההסתדרות והסתדרות המורים לממשלה יצמצמו במעט את הפער. אולם, לאחר שלושה עשורים של שחיקה – נדרש מהלך ארוך טווח ועמוק כדי להצעיד אותנו קדימה. אין ספק שמדיניות ההפרטות ומיקור החוץ שקודמה בעשורים האחרונים תרמה גם היא לשחיקה, שכן שיפור התנאים באמצעות ההסכמים הגיע רק לחלק מהעובדים, כאשר חלק גדול מהעובדים המוחלשים ביותר כלל לא כלולים בהם.
צעירים שבוחרים היום קריירה יחשבו פעמיים אם להיכנס למגזר הציבורי, במיוחד במקצועות הטיפול והחינוך, בהם פערי השכר כל כך גדולים לרעת המגזר הציבורי. אותם צעירים יחשבו פעמיים לפני שהם בוחרים ללמוד חינוך, עבודה סוציאלית או אפילו מנהל ציבורי, ואנחנו נתחרט כפליים שלא השקענו בהם בזמן כשנראה את הפגיעה ברמת החינוך, הסיוע לאוכלוסיות מוחלשות והשירותים לקשישים.
כבר היום קיים מחסור כרוני בכוח אדם בכל השירותים החברתיים והציבוריים. אם לא תתהפך מגמת השחיקה, תוך כמה שנים עוד נתגעגע לרמת השירותים הירודה שאנחנו רגילים לקבל היום. לאור המגמה הזו, הישראלים חייבים לשאול אם הם רוצים לחיות במדינה שבה המאמץ לנתב את משאבי הכישרון, האינטליגנציה והרגישות מכוון אך ורק להייטק ולמגזר העסקי?
פערי השכר בין המגזרים הם לא גזירת גורל. הסכמי שכר, הפרטה ומיקור חוץ הם החלטות מדיניות שנתונות לקביעת הממשלה. כלומר, המדיניות של הממשלה קובעת באופן ישיר באיזה מקצוע יבחרו הטובות והמוכשרים ביותר. לצערי, המדיניות הנוכחית מסלילה אותם לקריירה בהייטק או בפיננסים ולא בשירותים הציבוריים.
אני זכיתי במורה אודליה במקרה. כעבור שנה או שנתיים היא כבר יצאה לפנסיה. כדי שגם לילדים שלי יהיו מורות ומורים כמו אודליה, חייבים לדאוג לשמר אותם. הממשלה, בדיאלוג עם ארגוני העובדים, חייבת לשפר את התנאים, להפוך את מגמת השחיקה בשכר ולהביא לכך שצעירים וצעירות שמתלבטים בין לימודי מנהל עסקים לחינוך או עבודה סוציאלית, או מתלבטים האם להשתלב במגזר הציבורי במקצועות הכלכלה או ההנדסה, לא יאלצו לבחור במגזר הפרטי כברירת מחדל.
עידו לן הוא חוקר בתחום כלכלה ושירותים חברתיים, פורום ארלוזורוב
