דעההבעל האלים השתחרר, מה עכשיו?
דעה
הבעל האלים השתחרר, מה עכשיו?
הבעת חרטה או מחויבות להליך שיקום אינם תנאי הכרחי לשחרור גברים מכים מהכלא; המדינה צריכה לקחת אחריות, ליצור שיתוף פעולה בין השב"ס לרשויות הרלוונטיות ולספק הגנה לנשים עם שחרור התוקפים שלהן - בני הזוג לשעבר
יש דמיון רב בין הסיפור של ליאת אנשל לסיפור של שירה איסקוב שהסעיר את המדינה, רק שהראשון קרה ב-2012.
ליאת הותקפה לאחר שהגישה תביעת מזונות מבן זוגה ואבי בנה. בתגובה, בן הזוג דקר אותה 19 דקירות ואחר כך ניסה לדרוס אותה במכונית. האירוע הסתיים כשהוא נלכד לאחר מרדף משטרתי. גם במקרה שלה, הילד המשותף היה עד לזוועה.
גזר הדין היה מאסר לתשע שנים שהסתיים בימים אלו. מה יהיה על ליאת ובנה לאחר השחרור של בן הזוג לשעבר? הגיוני וטבעי שהיא חוששת. אבל המדינה שכחה אותה בבית.
נשים רבות הופכות לחוליה החלשה בשרשרת השחרור של הגבר שתקף אותן בעבר. מבחינת המדינה, המחויבות להגן על הנשים שסבלו מאלימות מסתיימת ברגע שהמאסר נגמר. אם האישה חוששת לחייה ולחיי ילדיה, היא תצטרך למצוא פתרונות בעצמה, כמו מקלט לנשים מוכות או מימון אבטחה בעלויות גבוהות.
המצב האבסורדי הזה נוצר בגלל שורת כשלים בתהליך שחרור אסירים עם עבר אלים. ראשית, אסיר אינו מחויב לעבור תהליך שיקום, גם אם יש לו היסטוריה של מסוכנות ואלימות במשפחה. זאת משום שהשיקום מחייב שיתוף פעולה מצד המטופל.
מפאת שמירה על פרטיות האסיר, המידע האם עבר תהליך שיקום נותר חסוי. התוצאה היא שלנשים אין מושג האם התוקף השתנה לטובה.
בעיה שנייה: הבעת חרטה או רמת מסוכנות אינם שיקולים בעת השחרור. לאחר ריצוי העונש, גם אסירים מסוכנים יוצאים החוצה ללא מנגנון הערכה או פיקוח. כבר קרו מקרים של נשים שנפגעו שוב ואף נרצחו למרות היסטוריה ידועה של אלימות כלפיהן.
בעיה שלישית: חוסר תיאום מצד השב"ס מול הרשויות הרלוונטיות והנפגעות. במדינה מתוקנת, מצופה שהשב"ס יעדכן על מועד השחרור, יעריך את רמת המסוכנות של בן הזוג לשעבר ויספק לנשים כלים להתמודדות עם המצב החדש. בפועל זה לא קורה. במקרה של ליאת אנשל גילינו שקצין האלמ"ב (אלימות במשפחה) במשטרה כלל לא ידע שבן זוגה לשעבר משתחרר!
בעיה רביעית: המדינה אינה מספקת מיגון והגנה לקורבנות לשעבר. הנשים נאלצות למצוא פתרונות בשוק הפרטי, כמו לרכוש שירותי חברת אבטחה.
גם עמותות מציעות מגוון פתרונות. פורום מיכל סלה מפעיל בימים אלו פיילוט של כלבי הגנה. העמותה לאבטחת נשים יצרה לחצן מצוקה זעיר עם GPS שניתן לנשיאה על גופה של האישה ומחובר למוקד חירום. אם יש קריאת מצוקה, המוקד מזעיק את המשטרה מיד.
למותר לציין שאמצעים כאלו ואחרים עולים כסף. זה הופך את ההזנחה של המדינה לחמורה במיוחד: הנשים מופקרות לחסדי השוק ונדיבות ליבם של אנשים פרטיים. זה בלתי מתקבל על הדעת שהזכות היסודית לחיים וביטחון תהיה תלויה ביכולתה הכלכלית של האישה.
חשוב להבהיר - איננו מפקפקות בזכותו של אסיר משוחרר להתחיל חיים חדשים. אין לראות בו חשוד אוטומטי ולרדוף אותו לחינם כי זה מקבע אותו במעמד של אסיר לנצח. אולם גם קורבנותיו זכאים לנהל חיים חופשיים ובטוחים. לאור הטראומה שחוו, קל להבין שהנשים שספגו אלימות חוששות מרגע השחרור של התוקף לשעבר.
בעינינו, הפתרון לנשים שנפגעו מאלימות והתוקף שלהן עומד לקראת שחרור הוא כזה: צריך להקים בשב"ס מנגנון שיעריך את פוטנציאל המסוכנות של האסיר וינהל קשר עם הקורבנות והרשויות הרלוונטיות לקראת השחרור.
אם רמת המסוכנות גבוהה או שהשחרור מייצר אצל האישה חרדה עמוקה, המדינה צריכה לספק לה מיגון והגנה. זה יבטיח את זכויות האדם והאזרח של כל הצדדים. כרגע המצב בלתי סביר: התוקף לשעבר יוצא לחופשי והאישה מוכנסת לכלוב של פחד וחרדה.
שירה איסקוב וליאת אנשל הן דוגמאות מוחשיות לנשים ששרדו תקיפה קשה. העדויות שהן נתנו בבית המשפט מעוררות צמרמורת וחלחלה. אך הסטטיסטיקה לא משקרת. לצד המקרים המפורסמים הללו, יש עוד נשים וילדים שחווים התעללות ברגעים אלו ממש. גם הם חיים בפחד וגם הם זכאים להגנה. בעזרת מנגנונים נכונים, מדינת ישראל יכולה למנוע את הכותרת השחורה הבאה.
גת מגידו היא לשעבר מנהלת ההשקעות הראשית של פסגות גמל ופנסיה. אריאל פלג היא הבעלים של חברת round angle לפיתוח מותגים דרך התנהגות צרכנית וסטוריטלינג.
שתיהן חברות בקבוצת "בונות אלטרנטיבה" שהרימה את קמפיין מימון המונים "שומרות על ליאת" למימון הגנתה של ליאת אנשל ונשים נוספות במצבה
