דעההפיתרון לאי הביטחון התזונתי לא מתקרב
דעה
הפיתרון לאי הביטחון התזונתי לא מתקרב
דו"ח הביטוח הלאומי חושף את המצב העגום של הביטחון התזונתי בישראל באוכלוסיות מסוימות. חבל שמי שבידם הסמכות להשתמש בכלי החקיקה לטובת קידום צדק חברתי, שולפים כל פעם מכיסם פתרונות רגעיים ונקודתיים
מינהל המחקר והתכנון של הביטוח הלאומי פרסם החודש את ממצאיו האחרונים של סקר המנטר את מצב הביטחון התזונתי בישראל. ניתן להתרשם ממצאי הדו"ח אודות משפחות שהשתתפו בסקר בשנים 2011/12, 2016 ו-2021.
בהודעה לעיתונות שפרסם המוסד לביטוח לאומי, הודגש כי הממצאים מראים שיפור כללי במצב הביטחון התזונתי באוכלוסייה. קריאה מעמיקה יותר של הדו"ח, מצביעה על כך שהשיפור אינו גדול, מתרכז במיוחד במשפחות בעלות מאפיינים מסוימים, ולא משאיר מקום רב לספק אודות יציבותה של תופעת אי הביטחון התזונתי בקרב המשפחות שנדגמו. ניתן להציע מספר הערות למצב זה.
הראשונה, נוגעת לעמידות תופעת אי הביטחון התזונתי גם במצבים בהם ממשלות מתחלפות, מחאות חברתיות ניצתות, מבצעים צבאיים יוצאים לפועל ומגפות עולמיות מתפשטות ונסוגות. במלים אחרות, הדו"ח, שמהדהד גם את ממצאיהם של הדו"חות התקופתיים אודות ממדי העוני והפערים החברתיים, מראה לנו שגם כאשר משתנים היושבים בכס קבלת ההחלטות, סדרי העדיפויות החברתיים המאפשרים את קיומן של עוולות חברתיות נותרים בסך הכל קבועים.
השנייה, מתייחסת לכך שכפי שכתוב בדו"ח, "פרמננטיות שבמצב של אי ביטחון תזונתי, היא בעלת השלכות חמורות יותר מאשר מצב זמני". אופיין של מצוקות חברתיות הוא כזה שאינו מאפשר להן את הפריבילגיה שבסטטיות. מה שלא משתפר, מחמיר. עשור של אי ביטחון תזונתי, הוא לא מצב שלא חל בו שינוי לאורך עשור, אלא עדות למשפחות שלאחר עשור (לפחות) של התמודדות עמו, ודאי ניתן לזהות בהן שחיקה מתמשכת, בריאותית וחברתית, נפשית וגופנית. שלא לדבר על המשקולת האדירה שמוצמדת לרגלי המשפחות הללו במובנים של היכולת לדמיין עתיד טוב יותר ולהשתתף באופן מועיל במנועים של מוביליות חברתית, כגון התמדה בהשכלה ובתעסוקה.
השלישית, נוגעת למורכבות תופעת אי הביטחון התזונתי ולפתרון הכולל הנדרש על מנת לתת לה מענה. בתגובה לדו"ח שפורסם, מיהרו (ובצדק) שר הרווחה והביטחון החברתי החדש, מ"מ מנכ"ל הביטוח הלאומי, וגם שר הבריאות והפנים, להבטיח שיפור קרוב עבור משפחות שידן אינה משגת. כולם הציעו עוד ועוד מאותם פתרונות אשר נוסו עד היום, בהיקפים ובאינטנסיביות שונה. זה נכון שקצבאות הן כלי חשוב ביותר לסיוע למשפחות בעוני (ובמצבי מצוקה אחרים), ושעבור רבים, תווי מזון הם ההבדל בין מקרר ריק ומקרר שיש בו מעט. ובכל זאת, אם רוצים באמת להגביר את הביטחון התזונתי של משפחות רבות בישראל, יש לגייס לטובת העניין כלים חדשים – בהם גם, אם כי לא רק, מהלכים אמיצים של רגולציה, פיקוח וסבסוד של אוכל בריא (ולא רק זמין; צריכה מוגברת של משקאות ממותקים היא לא רק סוגייה פוליטית), התאמה תרבותית של הפתרונות השונים לאוכלוסיות שונות ולמנהגיהן ואורחות חייהן (בדיאלוג עמן), והתמודדות נכוחה עם היתרונות והחסרונות של ריכוז חלק משמעותי מהסיוע למשפחות המתמודדות עם אי ביטחון תזונתי בידי ארגוני החברה האזרחית.
הרביעית, נוגעת לעיוורון המתמשך לגבי הקשר בין יוקר המחייה, עוני וביטחון תזונתי. העלאה מינורית של קצבאות, גם אם תייצר שינוי מטעה בשיעורי העוני, כנראה לא תקח בחשבון באופן מספק את העלייה ביוקר המחייה. גם תווי המזון המחולקים, חיוניים ככל שיהיו, מייצרים ברמה הציבורית מראית עין של מענה בלבד. בקצב שבו הופכת ישראל ליקרה יותר, יש בסיס לשער שבדוח הבא הנתונים יהיו עגומים בהרבה. גם אם העלייה ביוקר המחייה היא תופעה גלובלית פחות או יותר, וגם אם בהשוואה בינלאומית הכלכלה שלנו בריאה, המשפחה שדלגה הערב על ארוחה מסיבות כספיות, לא מתנחמת.
לאלו שבידם הסמכות והכוח להשתמש בכלי החקיקה לטובת קידום צדק חברתי, נאמר: מי שמצקצק בכל פעם שיוצאים ממצאיו של סקר כזה או אחר, ושולף מהכיס פתרונות שאינם נוגסים ולו בשולי התופעה – חתום על הכישלון של כולנו.
ד"ר ליה לוין מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב
