דעההבירוקרטיה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו
דעה
הבירוקרטיה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו
מעל לשני עשורים אנו עדים לעוולה ציבורית גדולה בעלת השפעות מרחיקות לכת – חוסר הנכונות או היכולת של קובעי המדיניות לאורך השנים, להגדיר בחוק ביטוח בריאות ממלכתי מהו הזמן הסביר להמתין לקבלת טיפול רפואי איכותי ומתאים, לעיתים מציל חיים, במרחק סביר מהבית
בשבועות האחרונים, רבים בציבור געשו על כך שהתורים היחידים הזמינים לחידוש דרכון, למטרת יציאה לחו"ל, הינם בעוד כחצי שנה.
לעומת זאת, מזה מעל לשני עשורים, אנו עדים לעוולה ציבורית גדולה בהרבה אשר ההשפעות שלה הרבה יותר מרחיקות לכת – חוסר הנכונות או היכולת של קובעי המדיניות לאורך השנים להגדיר בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, מהו הזמן הסביר להמתין לקבלת טיפול רפואי איכותי ומתאים, במרחק "סביר" ממקום מגוריו של המטופל.
לעומת זמן המתנה לדרכונים שיכול לרוב להיות רק מרגיז או מתסכל, זמן המתנה לתור יכול להוות סכנת חיים של ממש. כרופא ילדים כבר נתקלתי במקרים בהם ילד עם חשש לבעיה נוירולוגית, נושא כה רגיש בהתפתחות הילד, נאלץ לחכות כשנה וחצי לתור לנוירולוג ילדים, או מצבים בהם זמן ההמתנה להערכת אובדנות על ידי פסיכולוג לילדים שאיימו בהתאבדות עמדו על לא פחות משנה. ולכן, קיים צורך כה ממשי להגדיר במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, מהו הזמן "הסביר" לקבלת טיפול ובהתאם להקצות את המשאבים המתאימים למערכת הבריאות.
חשוב לומר שמצב זה איננו מקרי, אלא תוצר של לחצים והחלטות שהתקבלו בהתאם. ההגדרה לטיפול בזמן, איכות ומרחק סבירים מופיעה בחוק שנחקק בשנת 1994. אך בחוק ההסדרים של שנת 1997 בוטל מודל המימון שנועד להבטיח זאת, ונקבע רק כי שירותי הבריאות יינתנו בזמן, מרחק ואיכות סבירים, בכפוף ליכולת הכספית של קופות החולים. ופה טמון שורש הבעיה המביאה לתורים כה ארוכים, ההחלטה מהו הסביר נותרת בידיים של גופי בוררות ובתי דין, שמרבית החולים אינם בעלי יכולת לעמוד בתהליך העתירה אליהם.
מערכת הבריאות הישראלית נמצאת היום בפני צומת דרכים, לאחר התמודדות בת שנתיים עם אירוע בריאותי רב ממדים, בו הושקעו משאבים רבים, ומכורח המציאות משאבים ותשומת הלב של קובעי המדיניות הופנתה לטיפול באירוע זה. אך בד בבד, כולנו חווינו את הצורך בקיומה של מערכת בריאות ציבורית איתנה ומתפקדת. לכן, גם כשאנחנו צופים כלפי העתיד, ורואים את השלכות השחיקה התקציבית של מערכת הבריאות, והסכנה הטמונה בשחיקה הזו, כשמדינת ישראל היא מחד היא אחת מבעלות שיעור הגידול הגבוהה באוכלוסייה מבין מדינות ה-OECD, ולעומת זאת שיעור התקצוב של מערכת הבריאות הישראלית הינו נמוך מהממוצע. זהו מצב מטריד שבו התוספת התקציבית לא חופפת את שיעור הגידול באוכלוסייה.
עתה הגיע רקע התיקון, והתיקון הוא אפשרי, ואף רצוי כי לא ייעשה בבום אחד גדול שיכול לזעזע את המערכת. אלא ההפך, כשמדובר בספינה גדולה כל כך כמו מערכת הבריאות, נדרש מהקברניטים להתחיל להטות במעט את ההגה ולהטמיע מודל מימון המאפשר לקופות לספק את השירות בהתאם לסטנדרטים של זמן המתנה, מרחק נסיעה מבית המטופל, ואיכות הטיפול, כפי שיקבעו וליצור את המנגנון שביקשנו לייסד עם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
ד"ר יצחק ברלוביץ - חבר הנהלת האגודה לזכויות החולה, לשעבר מנהל ביה"ח וולפסון
