הקרב על המינויים: לפיד צריך להתמודד עם התבשיל שרקח ב־2013
הקרב על המינויים: לפיד צריך להתמודד עם התבשיל שרקח ב־2013
פסילת מועמדות עמיר פרץ ליו"ר תע"א והקשיים במינוי אמי פלמור ליו"ר חברת החשמל מאתגרים מחדש את מינוי המקורבים ע"י פוליטיקאים. הליך נבחרת הדירקטורים שהחל בו לפיד ב־2013 הסתבך והפך כעת לזירת מאבק
סאגת המינויים הבכירים בחברות הממשלתיות שבמסגרתה נבלם מינויו של עמיר פרץ ליו"ר תע"א, לצד הקשיים במינוי אמי פלמור ליו"ר חברת החשמל, מציבה מבחן מנהיגות משמעותי לשרי הממשלה – בייחוד לשר הביטחון בני גנץ ולשר החוץ יאיר לפיד.
האם הם יוותרו על כוחם לטובת העצמת מעמד נבחרת הדירקטורים ובחירות יו"רים מקצועיים או שמא ינסו למסמס את הנבחרת הקיימת ולדחות את הקמת מאגר הדירקטורים שעליה הכריז החודש שר האוצר אביגדור ליברמן. עבור לפיד מדובר בדילמה קשה במיוחד.
הוא זה שב־2013, בעת כהונתו כשר אוצר, הודיע לשרים כי לא יאשר מינויים לחברות הממשלתיות בשיטה הישנה, וכל מועמד יצטרך לעבור הליך תחרותי כשהטובים ביותר ייכנסו למאגר נבחרת הדירקטורים. המהלך של לפיד לא התקבל כמובן באהדה רבה על ידי חבריו אז לממשלה מהליכוד. אך לפיד בזמנו לא הסדיר עד הסוף את המעמד החוקי של נבחרת הדירקטורים, מה שמייצר כיום כאוס בתהליך המינויים וגורר מתיחות תמידית בין הפוליטיקאים לבין אנשי המקצוע באוצר וברשות החברות. צחוק הגורל הוא כי בימים אלו לפיד צריך להתמודד עם הנבחרת שהוא עצמו יצר.
לפיד הצעיר שכח את הכלל הוותיק הקובע כי אין ואקום בטבע, וכי הנבחרת שמבחינתו היתה "יוזמה התנדבותית-תקשורתית" תלך ותתפח עם השנים על ידי הפקידות המקצועית ותקבל מעמד כמעט מחייב מבחינה משפטית.
ב־2014, פחות משנה אחרי שהוקם מאגר הדירקטורים הראשון, קבע המשנה ליועמ"ש דאז אבי ליכט כי "קיומה של רשימת מועמדים שאותרו בהליך פומבי ופתוח על בסיס תבחינים מקצועיים ושוויוניים, מטילה על השרים האחראים חובה מוגברת להציע מועמדים מקרב הציבור בעלי כישורים שאינם נופלים מאלה של המועמדים שעלו בהליך".
חוות הדעת הזו סימנה את הדרך אך לא הרבה מעבר לכך. התהליך שלפיד החל בו כיוזמה, הפך למעשה לנוהל כמעט מחייב בשנת 2020, אלא שדודי אמסלם, אז השר המופקד על רשות החברות, העמיד למבחן את כל קיומה של נבחרת הדירקטורים וביקש לבטלה. בעיניו צריך היה ללכת לקוטב השני – המינויים הם משרות אמון לכל דבר ועניין, בדומה למנכ"ל משרד. לתפיסתו, הדירקטוריונים בחברות הממשלתיות הם מקום שבו ניתן לייצר "שיוויון הזדמנויות" ולקדם צמצום פערים בין המגזרים בישראל.
חוות הדעת של המשנה ליועמ"ש לשעבר דינה זילבר שניתנה בסוף 2020, כבר קבעה כי אין אפשרות למנות ללא הליך תחרותי, פומבי ושוויוני כשבמקביל קיימים מועמדים שעברו תהליך כזה (מועמדי נבחרת) וכדי למנות מישהו שלא מן הנבחרת, יש לוודא שהוא היה מתקבל אליה. זילבר לא סגרה עד הסוף את הפתח למינויים חיצוניים, כשיש לכך נימוקים "חריגים שבחריגים".
האבולוציה הזו הביאה גם לשינוי בהלך הרוחות בתוך רשות החברות ובתוך ועדת גילאור. רשות החברות הפכה לגוף עוצמתי יותר בתהליך המינוי, שכן היא זו שנותנת את הניקוד למועמדים לנבחרת הדירקטורים, והיא זו שקובעת את הדירוג גם עבור המועמדים החריגים מחוץ לנבחרת. רשות החברות לכשעצמה היא גוף מייעץ, אין לה סמכויות בנוגע להליך המינוי.
"יש מי שמנסה לטרפד את מינוי פלמור"
ההשפעה שלה עד כה היתה דרך חוות הדעת המקצועיות והמשפטיות שהוגשו לוועדת גילאור, אך כעת ההשפעה גדלה בהרבה בשל תהליך הניקוד. ועדת גילאור – במקרים רגילים – לא תיכנס לפרטי הניקוד שנקבע. מן הצד השני, שרים בממשלה סבורים שלמרות חוות הדעת, בסופו של דבר לשון החוק קובעת כי הגורם הממנה הוא השר, וכי הרשות לא נותנת להם לבצע את עבודתם.
שני המינויים הבכירים שעולים לדיון כעת – פלמור ופרץ – מדגימים זאת היטב. שרת האנרגיה קארין אלהרר, שמבקשת למנות את פלמור, מותחת ביקורת על רשות החברות והאוצר. לטענתה, רשות החברות לא שיתפה אותה בבעיות שעלולות לצוץ במינוי. בסביבת אלהרר טוענים כי "התחושה שלנו שיש כאן מישהו שמנסה לטרפד באופן נקודתי את המינוי של פלמור". גם בסביבת גנץ זועמים על החלטת ועדת גילאור.
הזעם של הפוליטיקאים מובן, והוא נובע מכך שהם לא הפנימו את המהפך שחוללה נבחרת הדירקטורים. בשיחות עימם ועם סביבתם עולה הרושם שהם עדיין סבורים כי זו "זכותם וחובתם" למנות, והם מופתעים באופן עמוק מהתנהלות רשות החברות שמתייחסת אליהם כגורמים זרים ואולי אף עוינים.
מן העבר השני, מנכ"ל האוצר רם בלינקוב השיב לאלהרר כי הוא "רואה בבקשתה לקבל את פירוט הניקוד ניסיון להתערב בהליך". בתשובה זו בלינקוב משקף את התפיסה של רשות החברות, כי אחרי קיומה של הנבחרת וחוות הדעת שיקול הדעת של השרים הלך וקטן, זאת למרות שהשינויים הללו לא עוגנו בחקיקה.
