חוזרים ללימודיםוהיום נלמד: איך גם תקציב ענק לא פותר את בעיות החינוך בישראל
חוזרים ללימודים
והיום נלמד: איך גם תקציב ענק לא פותר את בעיות החינוך בישראל
ההוצאה לתלמיד בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות, בהוצאה לתלמיד בגיל הרך ישראל כבר עמוק בתחתית העולמית, תקציבי העיריות מחריפים את הפערים בין התלמידים, ולמה למרות שישראל אלופה במספר ימי הלימוד, ההורים עדיין מרגישים שהילדים כל הזמן בחופש? כתבה ראשונה בסדרה
הוצאה דלה על פעוטות: רק עשירית מה־OECD
בכל הנתונים הבעייתיים של מערכת החינוך הישראלית נראה שהמביש ביותר הוא היקף ההוצאה לגיל הרך. ההוצאה הלאומית לתלמיד בגיל הרך (עד גיל 3) שעומדת על 3,700 דולר (מותאם ערך קנייה) בממוצע לשנה לתלמיד היא הנמוכה ביותר מבין המדינות המפותחות. אלא שהמצב גרוע בהרבה מכיוון ש־71% מההוצאה היא פרטית, בעיקר של ההורים. הממשלה והרשויות המקומיות מוציאות רק את הסכום הנמוך של 1,100 דולר מותאם ערך קנייה. לא רק שזהו המקום האחרון, אלא שאוסטרליה שנמצאת במקום השני מהסוף מוציאה פי חמישה מישראל. ממוצע ההוצאה הציבורית לתלמיד בגיל הרך של ה־OECD עומד על 11 אלף דולר מותאם ערך קנייה, כלומר פי 10 מישראל. ממוצע האיחוד האירופי עומד על 12,600 דולר כלומר פי 11.5. נחמה קטנה אפשר למצוא בכך שלפני חמש שנים כאשר "כלכליסט" חשף את הנתונים האלה לראשונה, ההוצאה הציבורית לגיל הרך אצלנו עמדה על 400 דולר בלבד.
הרבה לחינוך ומעט לתלמיד: ההוצאה הגבוהה של ישראל על חינוך מטעה
אם שופטים לפי הנתון המאוד מטעה של ההוצאה הממוצעת לחינוך כחלק מהתמ"ג, ישראל אלופה. היא אלופת היסודי עם 2.5% מהתמ"ג, לעומת ממוצע OECD של 1.5% ופי שניים מממוצע האיחוד האירופי שעומד על 1.3%. בתיכונים משקיעה ישראל 2.3% מהתמ"ג והיא היחידה שמעל 2%. זה יותר מפי שניים מממוצע המדינות המפותחות (1%) והאיחוד האירופי 0.9%. הסיבה לנתונים האלה אינה שישראל מדינה כזו משקיענית בחינוך אלא פשוט ששיעור הילודה אצלה כמעט כפול מממוצע המדינות המפותחות.
כשבודקים את הנתון של ההוצאה הממוצעת לתלמידי ישראל, שמשקף הרבה יותר את המציאות במוסדות החינוך, ישראל יורדת אל מתחת לממוצע המדינות המפותחות. היא מוציאה על תלמיד ביסודי ובתיכון כ־9,400 דולר מותאם ערך קנייה לשנה, לעומת ממוצע של כעשרת אלפים דולר ב־OECD ובאיחוד האירופי ביסודי וממוצע של יותר מ־11,500 דולר בתיכון. כמובן גם הוצאות הביטחון הגדולות והחריגות מקשות על הגדלת ההוצאה לחינוך.
התקציב גדל וזו לא סיבה לחגיגה: החרדים נהנים מהתוספת לחינוך לצד המורים
תקציב החינוך גדל בארבע השנים האחרונות ב־13.7 מיליארד שקל ל־77.8 מיליארד שקל, ויחד עם תקציב הפיתוח הגיע ל־79.6 מיליארד שקל. חלקו בתקציב המדינה גדל בפחות מנקודת אחוז מ־15.6% ל־16.4%. העובדה שהוא עקף בשנים האחרונות את תקציב הביטחון עוררה ללא סיבה התרגשות מסוימת. זאת, מכיוון שחוץ מהתוספות לשכר המורים, אין כאן באמת השקעה נוספת בחינוך הכללי. העלייה בתקציב נובעת בעיקר מגידול טבעי, מהעלייה העצומה בהיקף החינוך המיוחד שהוא יקר מאוד ובתוספות תקציב לחרדים, שמסתכמת ב־3.1 מיליארד שקל לשנים 2023–2024. להמחשת סדרי העדיפויות, הרפורמה הכל כך נחוצה בגיל הרך מחכה לימים טובים יותר.
שכר המורים סביר לעומת העולם: הפערים בין שכר מתחילים לוותיקים הצטמצמו
אם השכר היה הבעיה היחידה של המורים, לא בטוח שהיה כזה משבר כוח אדם בהוראה. בשל סכסוך העבודה בתיכונים בחרנו להתמקד בנתוני התיכון. בסך הכל מצב השכר של מורי התיכון לא רע בהשוואה בינלאומית. אחת הדרכים למדוד את גובה שכר המורים היא להשוות אותו לשכר הממוצע לאקדמאי באותה מדינה.
שכר המורים בתיכון בישראל שווה לשכר הממוצע לאקדמאי וזה ממקם אותם במקום ה־9 מבין 27 מדינות מפותחות שיש לגביהן נתונים, מעל לממוצע המדינות המפותחת שעומד על 96% משכר אקדמאי.
אחד הקשיים ביכולת למשוך כוח אדם לתחום ההוראה הוא השכר ההתחלתי הנמוך שהתבטא בעבר בפער העצום בין שכר מורים מתחילים לוותיקים. אלא שבקרב מורי התיכון משרד האוצר החל לצמצם את הפער הזה כבר בהסכם השכר הקודם. לכן הפער בין שכר מורה תיכון עם 15 שנות ותק ושכר מורה מתחיל בישראל עומד על 41% – מעט יותר מהממוצע במדינות המפותחות שעומד על 37%. סביר שאחרי ההסכם הקרוב מורי ישראל כבר יהיו מעל הממוצע.
האוצר כבר הסכים לתוספת של 1,500 שקל למורים מתחילים וייתכן שזה ייגמר ביותר.
ב־2040: החרדים ימנו שליש - בלי לימודי ליבה המשמעות היא אסון כלכלי
לשאלה מה חלקו של החינוך החרדי במערכת החינוך יש משמעויות כבדות מכיוון שכשני שלישים מהתלמידים הבנים בחינוך החרדי אינם לומדים תכני ליבה משמעותיים. הדבר הופך את היציאה לשוק העבודה לקשה מאוד ואת העבודה במשרה מכניסה לכמעט בלתי אפשרית. מהנתונים עולה שהיום החינוך החרדי מהווה חמישית מכלל מערכת החינוך (20%) ורבע מהחינוך היהודי (26%). תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא שב־2040, כלומר בעוד 17 שנה בלבד, הוא יהווה רבע ממערכת החינוך וכמעט שליש (32%) מהחינוך היהודי. אם לא יחול שינוי משמעותי בתכני הלימוד, המשמעות היא ירידה דרמטית באיכות ההון האנושי בשוק העבודה הישראלי ואסון כלכלי.
תקציבי העיריות יוצרים אי שוויון: כך נמחקת ההעדפה התקציבית לרשויות החלשות
חוקר תקציבי החינוך נחום בלס מעריך שכדי ליצור שוויון אמיתי בין תלמידים משכבות חלשות וחזקות יש להעניק לחלשים יתרון תקציבי של 50%. משרד החינוך משתדל לעשות זאת באמצעות התקצוב הדיפרנציאלי. אלא שתחקיר "כלכליסט" ואחריו גם דו"ח מבקר המדינה מהשנה מגלים שהתקציבים שמוסיפות הרשויות החזקות לתלמידים הלומדים בהן מוחקים חלק גדול מההעדפה התקציבית הזו וכך מחזירים את חוסר השוויון.
על פי נתוני המבקר, התקציב שמקצה רשות מקומית באשכולות החברתיים כלכליים הגבוהים 7–8 גדול פי 4.6 מאשר באשכולות הנמוכים ביותר 1–2 ופי 2.2 מאשר באשכולות 3–4. כך רמת גן החזקה מסוגלת לממן רבע מההוצאה הממוצעת לתלמיד בעיר אבל כאוכב אבו אל-היג'א מאשכול 4 יכולה לממן רק 1%.
אלופה בפערים בין התלמידים: במבחני פיזה ניכרת גם חולשת החינוך הערבי
עוד תחום שבו ישראל אלופה ולא לחיוב הוא פערי הציונים במבחני PISA, שמעידים על הפערים החברתיים הקשים. מוסד שורש חישב את ממוצע הפערים בכל חמשת המבחנים שישראל השתתפה בהם. הפערים בישראל היו הגדולים ביותר בכל מבחן ובכל שלושת מקצועות המבחן. צריך לזכור שהחרדים אינם משתתפים במבחנים כך שבעצם הפערים גדולים עוד יותר. סיבה מרכזית לפערים היא חולשת החינוך הערבי. מבחני PISA בודקים יכולת לחשיבה עצמאית ויישום של החומר הנלמד. מומחי חינוך ערבים מסבירים שמערכת החינוך השמרנית מעודדת שינון ואינה מכוונת לחשיבה עצמאית.
הפתעה: אין הרבה חופשים - ישראל היא אלופת ימי הלימודים
בניגוד מוחלט לתחושת ההורים בארץ שישראל היא ארץ החופשות הבלתי נגמרות, ישראל היא אלופת ימי הלימודים של ה־OECD עם 219 ימי לימוד לעומת 201 אצל סגנית האלופה יפן. ארץ החופשות הבלתי נגמרות האמיתית היא צרפת, עם 162 ימי לימוד בשנה בלבד. בתיכונים בישראל יש 209 ימי לימוד.
נכון, תורמת לכך העובדה שבישראל, בניגוד למקובל בעולם, לומדים שישה ימים בשבוע ולא חמישה. אלא שגם אם נוריד 37 ימי שישי (בשאר ממילא יש חופש) נגיע ל־182 ימי לימוד – מספר שהוא באזור ממוצע המדינות המפותחות, ואינו חריג. במה ישראל חריגה? בחוסר התאום בין ימי החופשה של ההורים ושל הילדים, למשל שלהורים יש חופש בשישי ולילדים אין, לילדים יש חופש בחגים ולהורים אין. ישראל חריגה וגם במספר הנמוך מאוד של ימי חופשה. היא ממוקמת חמישית מהסוף במספר ימי החופשה המינימלי בחוק עם 12 יום לעומת ממוצע ב־OECD של 19 יום ונורמה של בין 20–25 יום באיחוד האירופי. לארגוני המורים אין שום נכונות לשינויים משמעותיים בלוח החופשות וספק גדול אם למעסיקים ולממשלה יש נכונות לתת להורים מספר ימי חופשות סביר כמקובל באירופה.
