מסע המחאה לירושלים: הסקפטיות נעלמה, התקווה נולדה מחדש
מסע המחאה לירושלים: הסקפטיות נעלמה, התקווה נולדה מחדש
עם התגייסות לוגיסטית מרשימה ופסיפס אנושי כלל ישראלי, מסע המחאה לירושלים הפך למפגן מחאה רב עוצמה שספק אם נראה כמותו
הרבה סקפטיות ליוותה את היציאה לדרך. החום המעיק, עשרות הקילומטרים שיהיה צריך לגמוע, התפצלות כוחות המחאה לכמה מוקדים, עייפות המוחים אחרי ימים ארוכים של פעילות, והחשש מרפה הידיים שאולי כל זה עלול בסוף לא לעזור.
ואז, כמעט בן לילה, הכל התהפך. בניגוד לכל החששות, מסע המחאה לירושלים הפך למפגן מחאה רב עוצמה, שספק אם נראה כמותו קודם בישראל. וככל שהתמשך והתארך, הוא דווקא מילא את הצועדים המתרבים באנרגיה חדשה, בתחושת תקווה, ברעות ואחווה בלתי מסויגת של שותפים לדרך. מיום ליום, מתחנת עצירה לתחנת לינת לילה, זה רק הלך ונהיה מפעים. אין דרך אחרת לתאר את התחושה.
שלושה גורמים אפשרו לזה לקרות. הראשון, טכני לכאורה, הוא התארגנות לוגיסטית משומנת: כמו בכל קרב, גם כאן האנשים צעדו על קיבתם, והיא טופלה היטב. מאות תחנות חלוקת מים ועשרות אלפי בקבוקים וקרטיבים שנמסרו לצועדים לאורך המסלול תחת השמש הקופחת, הבטיחו שאיש לא יתייבש.
בכל נקודת עצירה המתין מזון בכמויות בלתי נתפסות כמעט. מי שהגיע בערב שישי לתחנת הלילה ביער שליד מושב שורש נתקל בקונטיינרים של מזון ובעשרות שולחנות ספונטניים שפתחו אזרחים מהיישוב אחרי שהכינו סירי מזון בבית. ארגזים של מזון איכותי שנתרם ממסעדות עשו את הדרך מהשפלה להרי ירושלים, וחולקו עם קפה מעורר שהכינו מתנדבים על הגזיות שסחבו איתם.
בצד זה המתינו לצועדים המותשים אוהלים מוכנים ללינה, אוטובוסים שאספו למקלחות בקיבוץ סמוך וחובשים מתנדבים לטפל בפצעים. חלק התנדבו להציע טרמפים, אחרים סייעו לאסוף את הזבל. אדם יכול היה להצטרף לצעדה בלי דבר פרט לבגדים שעל גופו, ולמצוא את כל מה שהוא זקוק לו. ברגע מסוים צעקו בכריזה האם למישהו יש במקרה עירוי מוכן, ולא חלפה דקה והופיע אדם עם העירוי מוכן בתיקו.
הגורם השני שתרם להצלחה היה המגוון: הרבה אנשים שונים מהרבה מקומות שונים הגיעו לצעוד, והמחישו שזו אינה מחאה של צעירים או של מבוגרים, לא של הייטקיסטים ולא של תל אביבים, אלא מחאה של ציבור ענק ומגוון. זו לא היתה הקבוצה ההומוגנית יחסית של קפלן או של בית הנשיא בירושלים. היו בה קבוצות של צעירים, זוגות, והמון המון משפחות, הורים עם ילדיהם, שאולי לא יודעים עדיין מה זו עילת הסבירות אבל קלטו שמשהו גדול קורה. אך המחזה המרשים ביותר היה הקהל המבוגר, שהיווה חלק גדול מהצועדים: הגוף כאב והציק לחלקם, אבל זה לא מנע מהם להמשיך ולצעוד, קילומטרים על קילומטרים בעליות המפותלות לעיר הבירה, שידעו הרבה מאבקים. "זה מאתגר, אבל זה מעצים ומרגש", אמר לי מיקי, בן 73 מתל אביב, שהתיישב לצידי כביש 1 לפני הפנייה לגבעת שאול. יום קודם הוא טיפס משער הגיא ועד לשורש, שם נשאר עד חצות, וחזר לביתו בתל אביב. בבוקר המשיך והוא לא מתכוון להפסיק, כך אמר, עד שנגיע לירושלים.
ההתרגשות הלכה וגברה ככל שהצעדה התקרבה לבירה. חנה ברנע מעמק חפר היתה מראשוני הצועדים שהגיעו לכניסה לעיר. "ימים מרוממי נפש", סיכמה, "תחושה של שאיבת כוח מההתגייסות, מהנדיבות והנתינה"
הגורם השלישי כבר היה פנימי יותר: הזעם והתקווה. בליל שישי, הלילה האחרון במסע בן ארבעת הימים טרם העלייה שירושלים – התכנסו עשרות אלפים ליד שורש, ובפינות שונות במרחב התחילו לשיר שירי שבת ואהבת הארץ. גברת שעמדה לידי אמרה "אני מרגישה שזכיתי לחיות ברגע כזה". גם אני, צעיר בהרבה עדיין, הרגשתי בדיוק כך. לא היה ניתן לזהות ייאוש, חולשה או פסימיות. רק תקווה שנולדה מחדש וזעם על הפוליטיקאים שמתעלמים מהמחאה הגורפת הזו.
ההתרגשות הלכה וגברה ככל שהצעדה התקרבה לירושלים. חנה ברנע מעמק חפר היתה מראשוני הצועדים שהגיעו לכניסה לבירה. "מרוממי נפש", היא סיכמה את ארבעת ימי הצעידה, שבכל אחד מהם התלוותה לשיירה למספר קילומטרים. "זו תחושה של שאיבת כוח מהאנשים שסובבים אותי. מההתגייסות, מהנדיבות ומהנתינה. ובעיקר מהתחושה שאנחנו לא מעט ולא לבד".
