דעההאם יש לחתור לשקיפות בכל מחיר? לא תמיד
דעה
האם יש לחתור לשקיפות בכל מחיר? לא תמיד
למרות חשיבותם, הדיונים על תקציב המדינה לא צריכים להיות גלויים לעיני כל, אלא להתנהל מאחורי דלתות סגורות ולהתמקד בנושאי הליבה. עם זאת, חשוב לשלב בדיונים קולות נוספים מהאקדמיה ומהמגזר העסקי כדי לרכוש חזרה את אמון הציבור
שקיפות תקציבית. כלומר, איתות לשוקי ההון על כוונה לצמצם מחדש את יחסי החוב הציבורי והגירעון התקציבי לתוצר, בצורה מסודרת ולפי לוחות זמנים שתוכננו מראש. זה מה שהתיאוריה הכלכלית ממליצה לממשלות שנקלעו באחת, ושלא לטובתן, להוצאות כבדות, הכנסות מופחתות וגירעונות גדולים. זה מה שממליץ לעשות בנק ישראל, היועץ הכלכלי של הממשלה. זה מה שממליצות לנו לעשות שלוש חברות דירוג החוב, מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פור'ס. כך הנגישות לשוקי ההון תהיה זמינה יותר ועלותו נמוכה יותר. בטור זה אתמקד בגזרה התקציבית ואשאל האם יש לחתור לשקיפות בכל מחיר?
בלוג שפורסם לאחרונה בקרן המטבע הבינלאומית עוסק בכך ומגיע למסקנה חותכת – יש להציב גבולות לשקיפות. כותב המחקר מתאר את הדילמה הניצבת בפני שרי אוצר, האמונים על המדיניות התקציבית: מצד אחד, הם נקראים להקצות יותר ויותר כספים לטובת משימות שפחות עמדו על סדר היום בעבר, בתחום האחריות הסביבתית והחברתית. מצד שני, מבקשים מהם שקיפות בסדרי העדיפויות התקציביות.
ניקח כדוגמה את מדינת ישראל, המתבקשת שוב ושוב על ידי חברות דירוג החוב לתעדף סעיפים תומכי צמיחה על פני הוצאות אחרות. מחד, בהינתן הגידול החד של הוצאות הביטחון, מרחב התמרון להוצאות הסביבה והחברה מתכווץ. מאידך, אם אין סדר יום להגדלה של תקציבי הסביבה והחברה, קל לדחותן בתואנה ביטחונית.
שקיפות אינה נחלתה הבלעדית של הממשלה כמובן. מעת לעת צצות שאלות לגבי דו"חות כספיים של חברות ציבוריות, המגייסות הון מהציבור וצריכות להנגיש לו בצורה שקופה ונהירה את הממצאים העיקריים.
כותב המאמר בבלוג של קרן המטבע טוען כי בעבר ממשלות העדיפו עמימות ולצורך כך נקטו שתי דרכים הפוכות: התעלמו מבקשות למידע (שילמו לכל היותר מס שפתיים) או הציפו את הציבור במידע רב כל כך עד כי מרוב עצים לא ראו את היער.
היום השתנו הדברים. הציבור מתוחכם יותר, מבין עניין ומבהיר לממשלתו מה מצופה ממנה. לנושא זה חשיבות רבה כשתקציבי ממשלות משתנים מקצה לקצה עקב הסדרים וסדרי עדיפויות חדשים או אילוץ חיצוני הכופה זאת עליהם.
המקרה של ישראל 2024 מהווה דוגמה לכך, לנוכח המלחמה המתמשכת. הממשלה מקבלת שורה ארוכה של החלטות תקציביות ואחרות, המשפיעות על רמות החוב הציבורי והגירעון התקציבי, על היקפי המיסים המושתים על הציבור וכמובן על היקפי גיוסי הממשלה דרך הנפקת איגרות חוב בשוק.
דעתו של כותב הבלוג תפתיע, אולי. לטענתו, למרות חשיבותם, הדיונים עצמם לא צריכים להיות גלויים לעיני הציבור, אלא להתנהל מאחורי דלתות סגורות ולהתמקד בנושאי הליבה.
מועצות כלכליות מקצועיות שהוקמו במקומות רבים ניכסו חלק מהסמכויות והאחריות של משרדי האוצר (כגון מתן תחזיות כלכליות) והן יכולות לשים דגש על נושאי אקלים, סביבה וחברה. כך ניתן יהיה לגשר על המתח בין ההוצאות השוטפות וההכרחיות (והביטחוניות בראשן) לבין התקציבים למטרות צמיחה, אקלים, חברה וסביבה.
בימים שחשוב כל כך לרכוש מחדש את אמון הציבור, שילוב כזה של ליבה ומעטפת הוא הדרך הנכונה לקבל החלטות כלכליות וליישמן.
בישראל משמש בנק ישראל יועץ כלכלי לממשלה. בשנה-שנתיים האחרונות, על רקע ריבוי ההוצאות והאטת ההכנסות, הוא אכן בוחן את הנעשה, מציג חלופות, תרחישים והצעות שיפור.
הן לפי הבלוג של קרן המטבע והן לנוכח המצב המאתגר כיום, חשוב כי דבריו ישתקפו היטב בתצורה הסופית של ספר התקציב וחשוב מאוד לשלב בצורה מסודרת קולות נוספים מהאקדמיה והמגזר העסקי. זה נכון תמיד. זה נכון במיוחד היום.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
