פרשנותנתניהו בניגוד עניינים עם אחדות העם
פרשנות
נתניהו בניגוד עניינים עם אחדות העם
עד פרוץ המלחמה ניגוד העניינים של נתניהו נקשר למשפטיו הפליליים, אבל ב־7 באוקטובר ניגוד העניינים שלו עלה קומה כשהתברר שאפילו הערך של אחדות העם בעת מלחמה מנוגד לאינטרסים שלו. הוא חייב את המשך השיסוי והקרע כדי להרחיק מעצמו אחריות על המחדל
1. בחזרה לבייס
נתניהו חייב את הבייס האלים שלו כדי לסכל טענות לאחריות אישית
11 שופטי בג"ץ יושבים על מדוכת הנבצרות, על עיתוי כניסתה לפועל. חוק היסוד הזה, שנתפר למידותיו של נתניהו, מבטל את כוחה של היועצת המשפטית לממשלה להכריז על נבצרותו מטעמים שאינם בריאותיים גרידא, למשל ניגוד עניינים. למעשה החוק מסלק את מערכת המשפט מלעסוק בנבצרות. הסמכות הועברה במלואה לנתניהו ולפוליטיקאים. אם יתקבלו העתירות, תידחה כניסת החוק לתוקף, והכוח ישוב ליועצת המשפטית, ולתמונה תשוב גם עילת ניגוד העניינים.
היועמ"שית הבהירה בעבר שהשיקול הזה אינו לנגד עיניה, ונציגה בדיון, מנהל מחלקת הבג"צים, ענר הלמן, הודיע, לאחר אותו סיבוב פרסה מפורסם, שבנסיבות קיצוניות ניתן יהיה לשקול את ניגוד העניינים כמנוף להכרזת נבצרות. האם נוצרו נסיבות כאלה לאחר ה־7 באוקטובר? הן אפילו התרחבו. אם לפני כן מעייניו של נתניהו היו נתונים להישרדותו המשפטית, מעכשיו זו הישרדותו הפוליטית. המסרים ממכונות הרעל כבר נקשרו לזנבות שועליו, והן מבעירות את השיח כדי לשמר לא רק את שלטונו אלא גם את מה שנותר משמו הטוב.
מסגרת המשפט הדלה קושרת את נתניהו רק לניגוד העניינים המשפטי שנוסח בעקבות הבג"ץ שהכשיר אותו לקבל את המנדט להקמת הממשלה. משמעותו היא להתרחק מכל פעולה משפטית שבכוחה להשפיע על משפטו הפלילי. היום נתניהו מצוי בניגוד עניינים עוצמתי שבעתיים, אפילו אחדות בעם נוגדת את עניינו האישי. הוא חייב את המשך השיסוי והקרע בעם כדי להגן על עצמו. הוא חייב את הבייס האלים שלו כדי לסכל את הסופה שאמורה להעיף אותו מתישהו גם מכהונתו וגם משאריות המוניטין שאי פעם צבר.
אפשר לשמוע כבר את חסידיו מדברים על האחריות של כולם. ואפילו אריאל שרון וההתנתקות גויסו כאחראים למחדל והאסון. וכמובן, השמאל והצבא, וגם גנץ ואייזנקוט וכל מי שאפשר יהיה לקשור למדיניות של הותרת חמאס על כנו. "אף אחד לא יינקה", הבטיח אחד השופרות בערוץ 14 כדי להכין את הקרקע ל"כולם אשמים". וכשכולם אשמים, כשהאחריות נופלת על כולם - האחריות של כל אחד מתגמדת ונחלשת. זו המנהרה שחופרים כרגע כדי למלט את נתניהו ולמזער את חלקו: כולם אשמים - אף אחד לא אשם.
2. חסינות מביקורת
ביטול הסבירות חל גם על הימנעות מפעולה. אפשר להמשיך במחדלים
שר המשפטים יריב לוין, שעד לפני שבוע ויומיים הפיץ מסרים של שטנה למערכת המשפט, מצוי היום במצב רוח פייסני יותר, לפחות בכל מה שקשור להצהרות אחדות חלולות. אתמול הוא אפילו שיגר ברכות לנשיאת העליון אסתר חיות ביום פרישתה ולמחליפה הזמני עוזי פוגלמן. מצד שני, בכל הקשור למעשים לוין טרם נגמל מסירובו הנוקשה שלא לבחור נשיא קבוע לבית משפט העליון; שלא לבחור שופטים, שחסרונם ילך ויגבר, ולא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. ניתן לשער שהוא אפילו מייחל לדחיית הדיון בעתירה לכינוס הוועדה שקבוע ל־22 באוקטובר, עתירה שיש סיכוי טוב שתתקבל. נכון, הסמכות לכנס את הוועדה היא שלו, אבל סמכות לא ניתנת לשר אלא כדי להגשים את תכלית החוק – והיא בחירת שופטים. במילים אחרות, כל סמכות שניתנת לאיש ציבור היא לא נכס פרטי שלו, אלא פיקדון שנתן לו הציבור באמצעות המחוקק כדי להגשים את היעדים של החוק והסמכות.
חשוב לזכור ולהזכיר, בחוק לביטול עילת הסבירות טרח לוין, באמצעות המחוקק, חברו שמחה רוטמן שרקח את החוק בוועדת חוקה, למגן את סירובו ולחוקק במפורש גם הימנעות מפעולה (כינוס הוועדה במקרה זה) כחסינה מביקורת הסבירות והתערבות בג"ץ. לעניין זה כל מחדליהם הזועקים של שרי הממשלה אחרי ה־7 באוקטובר – פטורים מביקורת הסבירות, לידיעת 15 שופטי בג"ץ שיושבים כרגע על מדוכת פסק הדין בעתירות לביטול חוק היסוד שהסיר את עילת הסבירות מארגז הכלים של ביקורת מעשי הממשלה. האם זו הממשלה שאתה רוצים לחסן ולמגן מעילת הסבירות?
ולמה לוין לא מכנס את הוועדה? כי אין לו רוב. ועכשיו לאחר פרישת חיות, הרוב נגדו יגדל כי השופטת דפנה ברק־ארז, הנמנית עם הגוש הליברלי, תחליף בוועדה את נועם סולברג השמרן יותר. זאת בגלל החובה לייצוג נשי בכל אחת מהקבוצות שמרכיבות את הוועדה. לאחר פרישת חיות קבע הוותק את ייצוג השופטים בוועדה - פוגלמן, יצחק עמית וסולברג. לכן על סולברג לפנות מקום לברק־ארז, מה שיחזק יותר את סירובו של לוין לכנס את הוועדה.
3. ממשיך בשלו
הדרך של לוין להמשיך להחליש את העליון היא להימנע ממינוי נשיא
ההחלטה לא לכנס את הוועדה משמעותה סירוב השר והממשלה למנות נשיא קבוע לבית המשפט העליון. הסיבה ברורה – להימנע ממינויו של יצחק עמית, שהיה נבחר לרשת את חיות הן לפי שיטת הסניוריטי והן בהצבעה של חברי הוועדה לבחירת שופטים. בוועדה, במבנה וההרכב הנוכחיים עמית היה גובר על השופט יוסף אלרון. למה לוין והממשלה לא רוצים את עמית? כי הוא מסומן כחזק ועצמאי מדי. כי הוא נחשב כמי שלא יהיה נוח לערעור של נתניהו, אם וכאשר יגיע לעליון, בגלל התנגדותו לפסילה גורפת של ראיות שהושגו שלא כדין (סיפור שעוד יעלה במשפטי נתניהו במסגרת ה"הגנה מן הצדק"). והסיבה העיקרת היא המאמץ של הממשלה להשתלט על מינוי נשיא העליון כחלק מהאג'נדה של ההפיכה המשטרית. אז נכון שכרגע המלחמה הכניסה את ההפיכה ל"הולד", ואולי קברה אותה לגמרי, אבל מינוי הנשיא הוא טריטוריה שנשלטת בינתיים בידי שר המשפטים, ואין לו סיבה או כוונה לוותר עליה כרגע, במיוחד כשבג"ץ טרם דן בעתירה לכינוס הוועדה.
הותרת בית המשפט העליון ללא נשיא קבוע היא פגיעה והחלשת המוסד. בממשלת נתניהו מכירים היטב את הטכניקה הזו מפונקציות אחרות, כמו המשטרה, שנותרו תקופה ארוכה ללא קודקוד קבוע ועם ממלא מקום. במקרה של בית המשפט העליון הנזק קטן יותר. פוגלמן כממלא מקום לא "יתחנף" לשלטון כדי לזכות במינוי קבוע שעליו הוא ויתר מרצונו (בגלל מועד פרישתו הקרוב, אוקטובר 2024). בנוסף, חוץ מאלרון, ספק אם יהיו עוד שופטים שיעמידו את עצמם לבחירה מול עמית. מועמדותו של אלרון היא אכן ניצחון של לוין, אבל הניצחון הזה לא יתרחב.
ועכשיו, כדי שעמית לא יהיה נשיא, על לוין לשנות בחוק את הרכב הוועדה. אם לא יעשה זאת, ייאלץ "להסתפק" באי כינוס הוועדה לבחירת נשיא קבוע. זאת בתקווה שפוגלמן נעים ההליכות וטוב המזג יבחר בקו מתון בנאומיו הפומביים – נאומים שהם, פחות או יותר, התפקיד המשמעותי ביותר של נשיא עליון בגלימתו הייצוגית, להבדיל ממטלותיו הניהוליות.
