אלטרנטיבה? האופוזיציה נרדמה מול האיום לדמוקרטיה
אלטרנטיבה? האופוזיציה נרדמה מול האיום לדמוקרטיה
אישור החוק לסגירת התאגיד הדגים את הרפיסות של האופוזיציה מול הממשלה. בזמן שבקואליציה מצופפים שורות סביב חוקי ההפיכה, באופוזיציה מתבשמים בסקרים חסרי ערך, במקום לפעול בכל הכלים העומדים לרשותם כדי להילחם במהרסי הדמוקרטיה
ההצבעה שבה עבר בשבוע שעבר בקריאה טרומית החוק לסגירת תאגיד השידור הציבורי הדגימה את אוזלת היד של האופוזיציה בכנסת. ההצעה עברה ברוב של 49 תומכים מול 46 מתנגדים, מה שהעלה תהיות בנוגע לאפקטיביות של האופוזיציה שלא הצליחה לגייס את כל חבריה (52) כדי להתנגד לחוק שמהווה נדבך נוסף במאמצי הממשלה לשנות את שיטת הממשל בישראל.
בדיקה מול ששת חברי האופוזיציה שנעדרו מהאירוע גילתה סיבות מוצדקות – ח"כ חילי טרופר נכח בהלווייתו של רס"ל יונה בצלאל בריף – לצד סיבות הזויות בנסיבות אלה כמו זו של ח"כ אורית פרקש הכהן שהשתתפה בתערוכה שהציגה הסתדרות הרופאים הגרמנית על פשעים שבוצעו ברופאים וחולים יהודים בזמן השלטון הנאצי. תערוכה חשובה, אך בימי מלחמה שבהם הממשלה גם מובילה מהלכים אנטי־דמוקרטיים אינה מצדיקה היעדרות מהמליאה.
פרקש הכהן ועוד שני חברי כנסת מהאופוזיציה התקזזו מול שלושה חברים מהקואליציה ולמעשה איפשרו לממשלה להעביר חוק שערורייתי בלי צורך אפילו להתאמץ להביא למליאה את כל חבריה, גם אם מדובר בשלב זה בקריאה טרומית.
אף שאין הרבה משותף בין ליברמן מצד אחד וגולן מהצד השני – קל לייצר מסר אחיד נגד מהלכי הממשלה: החזרת החטופים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית והתנגדות למהלכי ההפיכה
וזה כמובן לא החוק היחיד. כך, למשל, בחודש שעבר אושר בכנסת בקריאה ראשונה "חוק הג'ובים" של דרעי, שקובע ששר הדתות יוכל לתקצב עוד רבנים ונותני שירותי דת ברשויות מקומיות בתיאום עם שר האוצר. החוק עבר ברוב של 52 תומכים מול 38 מתנגדים (מההצבעה נעדרו כל חברי הכנסת הערבים). כמו החוק לסגירת התאגיד, גם לחוק זה יש עוד דרך לעבור, אך הם מוכיחים את רפיסותה של האופוזיציה וחוסר יכולתה לאתגר את הממשלה.
איפה הם לעומת "ליל החניונים"
התירוצים של האופוזיציה רבים. לפי אחד מהם מאזן הכוחות – 68 מול 52 – לא מאפשר להם להתמודד באמת מול אחדות הקואליציה. תירוץ נוסף, שמתאים לחקיקות אחרות כמו חוק הג'ובים של רבני הערים, טוען כי לחלקים באופוזיציה כמו המפלגות הערביות אין באמת רצון להתערב בנושאים שקשורים לדתות. תירוצים רבים שמסתירים כישלון גדול.
אחרי סיום החזית הצפונית, המלחמה שמתחוללת היום בישראל היא בעיקר מלחמת יש ברירה. כששרים בממשלה כמו סמוטריץ' ובן גביר גורסים כי לא ייתנו ידם להסכם להשבת החטופים ולסיום המלחמה וכשביד השנייה אותה ממשלה ממשיכה להעביר כספים מושחתים למפעלי הציונות הדתית ולהרגעת השותפים החרדים, האופוזיציה חייבת להיות אקטיבית ולוחמנית הרבה יותר.
די להיזכר ב"ליל החניונים" שהפיל את ממשלת נתניהו־גנץ בדצמבר 2020, כשחברי כנסת התחבאו בחניון ויצאו ממנו ברגע האחרון כדי להצביע נגד הצעת הממשלה לפשרה שתדחה את פיזור הכנסת. הפער בהצבעה על הצעת החוק לסגירת התאגיד לא היה גדול ולאופוזיציה היתה היכולת לכל הפחות לאתגר את הקואליציה, אם לא לנצח.
בזמן שמרכז הקואליציה אופיר כץ מהליכוד הטיל סנקציות על חברי כנסת שנעדרו בלי קיזוז מההצבעה על סגירת התאגיד, באופוזיציה המפוררת לא נראה שיש מי שמאחד את השורות, ובטח לא מי שדואג שלכל הצבעה יופיעו כל חבריה במטרה להציק לממשלה כמה שיותר.
ההצקות הללו יכולות להתבטא גם בהצפת התנגדויות מרובות לכל מהלך של הממשלה. בוועדת הכספים, למשל, חברי אופוזיציה נוהגים להעלות אלפי הסתייגויות והתנגדויות – לפעמים מגוחכות – כדי לעכב את ההצבעה על אישור הסעיפים. יחד עם מדיניות של אפס היעדרויות ואפס קיזוזים מול חברי קואליציה, לפחות נרגיש שיש כאן אופוזיציה לוחמת, שמנסה להתנגד לקואליציה דורסנית ששולטת בוועדות החשובות, וליו"ר כנסת שממלכתיות היא מילה גסה עבורו. מול אלה, האופוזיציה חייבת לשלוף כל כלי שיש לה בארסנל בצורה מתוזמרת ומנוהלת.
האמת העגומה היא שהאופוזיציה לא באמת מנסה לאתגר את הממשלה. זה מתחיל בכך שהממשלה שולטת בסדר היום הציבורי, בעיקר בזמן מלחמה, וזה נמשך בקביעת הנרטיב הציבורי. ראש הממשלה בנימין נתניהו מכתיב את סדר היום התקשורתי, כולל בערוצים שאינם נחשבים לערוצי תעמולה להדהוד מסריו. למתחריו באופוזיציה נשאר רק לריב זה עם זה על זמן המסך שנשאר להם. וזאת עוד לפני שמגיעים לעולם הרשתות החברתיות, שם השליטה של נתניהו מוחלטת, ולרשותו עומד צבא של תומכים נטולי ביקורת.
מנסים לא להרגיז אף אחד
ראשי האופוזיציה מתבשמים בשנתיים האחרונות ובעיקר מאז 7 באוקטובר אשתקד מהסקרים שמנבאים להם רוב בבחירות הבאות. אלו סקרים חסרי חשיבות שמשרתים בעיקר את הממשלה. הם מרדימים את האופוזיציה להאמין שבבחירות שיבואו, הם יצליחו להוביל את השינוי. אלא שאם ימשיכו כך, ספק אם בחירות עוד יבואו, וגם אם יבואו, הן צפויות להיות הרבה פחות דמוקרטיות וכאלה שכבר לא כלל האזרחים מיוצגים בהן. אלה בדיוק החוקים שמקדמת כעת הממשלה, בשעה שראשי האופוזיציה חולמים על חילופי שלטון בלי להרגיז אף אחד. כל יום כזה שעובר משחק לידי ממשלת נתניהו ומאפשר לה להוביל עוד מהלכים שפוגעים בדמוקרטיה ומחזקים אותה.
האופוזיציה לא באמת מנסה לאתגר את הממשלה. זה מתחיל בכך שהממשלה שולטת בסדר היום הציבורי, וזה נמשך בקביעת הנרטיב הציבורי, כאשר נתניהו מכתיב את סדר היום התקשורתי
בתחילת נובמבר התייצבו ראשי האופוזיציה – יאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן ויאיר גולן – למסיבת עיתונאים משותפת אחרי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. האירוע החד־פעמי הזה היה מפגן נדיר של אחדות בשורות האופוזיציה, וזכה לבולטות תקשורתית עם אפקט מסוים. אבל מי שחשב או קיווה שמכאן והלאה תציג האופוזיציה חזית אחידה, גילה מהר מאוד שזה היה אירוע יחיד במינו.
זה פספוס גדול, כי אף שאין הרבה משותף בין ראשי האופוזיציה – ליברמן מצד אחד וגולן מן הצד השני – קל מאוד לייצר מסר אחיד וקליט נגד מהלכי הממשלה: החזרת החטופים והקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר ומה שקדם להם. זה מסר שכל אחד מחברי האופוזיציה יכול לחתום עליו, כולל אנשי המפלגות הערביות.
1 צפייה בגלריה
יאיר גולן. האופוזיציה חייבת לשלוף כל כלי שיש לה בארסנל בצורה מתוזמרת ומנוהלת
(צילום: אלכס קולומויסקי)
גם התנגדות משותפת למהלכי ההפיכה שמובילים הקיצוניים בממשלת נתניהו יכולה להוות את הסעיף השלישי והחשוב במסר אחיד זה. זה עד כדי כך קל, ולשם כך האופוזיציה אפילו לא צריכה להתאחד סביב מנהיג מוסכם או לקרוא לאיחוד מפלגות. מספיק מטה הסברה משותף, שיהדהד את המסר הפשוט, מול ממשלה שלא מפסיקה לירות חיצים בציבור אזרחי ישראל. קל יותר מזה לא יכול להיות בפוליטיקה.
במקום זה המפלגות באופוזיציה נלחמות זו בזו על אותו קהל שרוצה בנפילת הממשלה, כאילו יש חשיבות אם לפיד, גנץ או ליברמן יפלטו מפיהם את המשפט האנמי שמתנגד להחלטות ההזויות של הממשלה מצד אחד, אבל גם יהיה זהיר דיו כדי לא להבריח מצביעים מהימין מצד שני. ואף אחד מהם לא מנסה לשכנע את הציבור שיש אלטרנטיבה. אולי כאן טמון לב העניין: מעבר לתרגילים, לפיליבסטרים ולהצבעות הצמודות, אופוזיציה שאינה מציעה אלטרנטיבה ברורה לממשלת בלהות כזו פשוט לא יכולה לנצח. לא בהצבעות בכנסת, וגם לא בבחירות הבאות.
ואחרון, פעולות הממשלה בזירות השונות – בעיקר מול מערכת המשפט – מקדמות את המדינה למשבר חוקתי חסר תקדים. ראשי האופוזיציה צריכים לגבש ביחד כבר היום את תוכנית הפעולה שלהם ליום פקודה ולהכריז עליה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. המתנה לרגע התרחשות האירוע אינה אפשרית, בזמן שהממשלה רומסת את האזרחים בניסיון לשמר את שלטונו של העומד בראשה.
