במציאות – יש משפט, לאו דווקא צדק
במציאות – יש משפט, לאו דווקא צדק
בית המשפט אינו עוסק רק בצדק שבין בעלי הדין. בית המשפט הוא חלק ממערכת השלטון וככזה הוא עסוק בשליטה וחלוקת משאבים
ישנה טעות נפוצה בקרב אלו הניגשים לעולם המשפט ובייחוד לתחום העוסק בדיני הנזיקין והביטוח - המחשבה שבית המשפט דן רק ביחסים שבינם לבין הבעל הדין האחר - בין הנהגים בכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה, בין המבוטח לחברת הביטוח, וכו'. לכן, כאשר מגיע אדם בודד לבית המשפט הוא מתפלא, איך הצדק לא נראה ואיך התוצאה לעיתים לא מתאימה למחלוקת שבינו לבין בעל הדין השני.
זאת משום, שבית המשפט אינו עוסק רק בצדק שבין בעלי הדין. בית המשפט הוא חלק ממערכת השלטון וככזה הוא עסוק בשליטה וחלוקת משאבים.
בכל הליך השופטים לא רואים מול עיניהם רק את אלו שעומדים מולם אלא רואים גם גורמים ושיקולים רבים אחרים. זו המציאות. אתאר שלושה מימדים של המציאות שלה כפי שהיא משתקפת בעיני מי שעוסק בתחום ההתדיינות המשפטית (ליטיגציה) של דיני הנזיקין.
במציאות כפי שהיא לכל שופט יש עומס תיקים רב מכפי שהוא יכול לשאת ברשימת התיקים הממתינים להכרעה והוא חייב לתת דין וחשבון בנוגע לתיקים אלו. הכרח המציאות הוא שאחד האינטרסים של הציבור ושל השופט שדן בתיק הוא שהליכים לא יגיעו להכרעה אלא יסתיימו בהסדר פשרה או בדרך אחרת בשלב מוקדם של ההליך. מדובר באפשרות ריאלית ולכן הרבה משאבים של בתי המשפט מושקעים בנסיון להימנע מהכרעה שיפוטית ונסיון להימנע מצורך של שופט להתערב בתיקים אלו.
מציאות זו של קידום הכרעות בדרך של הסדר קיימת בחוק - אציין כדוגמא את החובה של השופט לאזן בין האינטרס של בעלי הדין שעומדים לפניו ובין האינטרס הציבורי של נגישות למערכת בתי המשפט, וחסכון במשאבי זמן ועלויות (תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי), החובה של הצדדים לקיים פגישה אצל מגשר טרם המשך ניהול ההליך (תקנה 37 לתקנות סדר הדין האזרחי), והפרקטיקה לפיה במסגרת הליך משפטי בתחום הנזיקין הצדדים מגישים "תחשיבי נזק" ומקבלים הצעת פשרה מבית המשפט, שמקורה במעין "הערכה" של השופט אודות תוצאות ההליך.
אספקט נוסף של המציאות של המתדיינים בתחום דיני הנזיקין הוא העובדה כי ישנם הרבה "שחקנים חוזרים" בבתי המשפט. ניתן למנות כשחקנים חוזרים בבתי המשפט את חברות הביטוח, את המדינה, את המוסד לביטוח לאומי, את קופות החולים, ועוד, כולם גופים שמגיעים פעם אחר פעם לבית המשפט, וכך גם עורכי הדין המייצגים גופים אלו (את התייחסות בתי המשפט ל"שחקנים חוזרים" אפשר למצוא בפסיקות רבות, - לדוג' לגבי חברות ביטוח כתבה השופטת נאור כי "חברות הביטוח של המזיקים והמל"ל, לעומת זאת, הם שחקנים חוזרים. אין להתבונן על הכללים לגבי השחקנים החוזרים באספקלריה של הליך משפטי אחד בלבד" (ע"א 7453/12)). גם עורכי הדין המייצגים תובעים פרטיים הם לרוב שחקנים חוזרים בבית המשפט.
כאשר שופט דן בתיק של שחקן חוזר הוא שם לנגד עיניו, גם בהחלטותיו וגם בפסקי דינו ובעיקר באופן ניהול ההליך, גם את הפעם הבאה שבה אותו גוף יעמוד לפניו לדין, וכך גם נוהגים עורכי הדין והצדדים.
זו אחת הסיבות לכך שהדיונים בתחום הנזיקין נתפסים כחבריים יותר מבתחומים אחרים (מעבר לאופיים של עורכי הדין והשופטים בתחום), משום שכל אחד מהשחקנים עוסק לא רק בתיק הספציפי העומד לפניו אלא עסוק גם בנסיון לשמר יחסים טובים עם השחקנים החוזרים האחרים.
בנוסף לכך, השחקנים החוזרים בתחום מחזיקים בידיהם ידע רב ונסיון בתחום ומדברים אחד עם השני בשפה משותפת, ובעיקר - השחקנים החוזרים בתחום יודעים לצפות את התוצאה ומכירים את ההליכים ואת התוצאות של הצעדים בהם ינקטו (סקירה טובה של התופעה של שחקנים חוזרים - במאמרו של מארק גלאנטר, "מדוע אלה שיש להם נוטים להצליח"). לדעתי, ידע נרחב זה הוא זה שעומד בבסיס הסטטיסטיקה לפיה רוב התיקים בתחום דיני הנזיקין מסתיימים בדרך של פשרה - הסיבה היא שהשחקנים החוזרים לעיתים בטוחים בידע המצוי בידיהם ובמו"מ ומעדיפים שלא להפקיד את "גורל" התיק בידי השופט.
מציאות זו של שחקנים חוזרים גורמת לעיתים לכך שהצדק לא נראה במשפט הבודד, ושחקן בודד שנקלע לזירה של שחקנים חוזרים לעיתים אינו מוצא את מקומו.
מימד נוסף של המציאות בה השופט רואה לנגד עיניו לא רק את התיק שלפניו הן החזקות והסטנדרטים המקובלים בתחום דיני הנזיקין.
בשל כמות התיקים הרבה המתנהלים סביב דיני הנזיקין, בין אנשים פרטיים לגופים גדולים ובין גופים גדולים לבין עצמם, בתי המשפט בנסותם לחסוך מזמן שיפוטי, סיגלו חזקות וסטנדרטים, מעין כללי אצבע שנועדו לחסוך דיון מחודש באותם השאלות בכל דיון מחדש, ולאפשר לשחקנים החוזרים להשיב על השאלות הרבות שחוזרות על עצמן בעיסוק בתחום הנזיקי באופן מהיר ויעיל.
בתי המשפט עוסקים רבות בפיתוח כללים אלו ובשכלולם. חלק מהכללים הצליחו למצוא את ביטויים בפסיקת בית המשפט או בספרות הרלוונטית וחלק מהכללים מקובלים אצל העוסקים בתחום והם מעין תורה שבעל פה. (חלק מהכללים נסקרו על ידי הש' וילנר בת"א 966/06).
מעצם היותם כללים, הרי שהם מקפחים לעיתים בעלי דין ולעיתים מעשירים בעל דין אחר, כשה"צדק" הספציפי שבעל הדין הבודד מצפה לקבל מוקרב על מזבח האחידות בדיני הנזיקין, למען נדבר "בדברים אחדים" (כפי דברי הש' עמית בע"א 267/12: "לטעמי, ולצורך אחידות הפסיקה בדיני הנזיקין, ראוי כי נשתמש ב"שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א)").
לשם המחשה, אזכיר שני כללים. כלל אחד המקובל בפסיקה בדבר נזקי גוף הוא כי אדם יעבוד עד לגיל הפרישה (67). כאשר אנשים שנפגעו בתאונות כשהם קרובים לגיל הפרישה טוענים שברצונם לעבוד גם לאחר גיל הפרישה עליהם לשכנע את בית המשפט לסטות מחזקה זו. כלל נוסף לדוגמא הוא "חזקת ההמשכיות" - ההנחה היא שלולא התאונה עובד היה מרוויח את אותה המשכורת שהרוויח לפני התאונה גם לאחריה. חזקה כזו תפגע במי שמבקש לטעון ששכרו שלו עתיד היה לעלות משמעותית לאחר התאונה שעבר.
לסיום הדברים, אמליץ כי באם אירע לכם הצורך להיכנס לעולם משפטי זה של דיני הנזיקין, תסתייעו בעזרתו של עורך דין המתמחה בתחום ודובר את שפתם של השחקנים החוזרים ואת הכללים הנהוגים, כדי שתוכלו להוציא את הערך הרב ביותר עבור המקרה הפרטי שלכם. כפי שהש' שטיין כתב במקרה אחד לאזניו של בעל דין שביקש לפטור עצמו מסיוע בעורך דין: "במהלך הדיון בערעור, הובהר לנו כי התובע יכול היה להרשות לעצמו לשכור את שירותיו של עורך דין לצורך ההליך בבית משפט קמא והליך זה, אולם הוא בחר לייצג את עצמו בהליכים אלה בנימוק כי בעקבות המקרה נושא הערעור איננו סומך על עורכי דין. [...] תהינו לגבי תבונתה של החלטה זו, אך לא היה בידינו לשנותה" (ע"א 5400/18).
מאת מאיר עליאש, עו"ד, ג. ראובינוף – משרד עו"ד
