מנהלים 2024"מאוד מטריד אותי מי יפתח את הטיל בעוד 15 שנה. כבר שנים שישראל לא יודעת לייצר מספיק מהנדסים"
מנהלים 2024
"מאוד מטריד אותי מי יפתח את הטיל בעוד 15 שנה. כבר שנים שישראל לא יודעת לייצר מספיק מהנדסים"
מקום 12 בדירוג המנהלים: המלחמה המתמשכת בישראל וריבוי הסכסוכים האלימים בעולם הביאו השנה את יצרנית הנשק אלביט מערכות לשיאים עסקים חסרי תקדים. אבל עם שני בנים במילואים, שבעה עובדים שנפלו בקרבות, התמודדות עם אלימות של פעילי BDS ומאבק יומיומי להמשיך ולייצר בקצב מהיר, נשיא ומנכ"ל החברה, בצלאל מכליס, מודה שזו היתה השנה הקשה בחייו
גיל: 61 • מקום מגורים: זכרון יעקב • ותק בתפקיד: 12 שנה • דירוג קודם: 35 •ציון סופי: 7.87
"בוא, נלך לראות ברזלים", אומר נשיא ומנכ"ל אלביט מערכות בצלאל (בוצי) מכליס אחרי שיחה של שעתיים על לייזר רב־עוצמה שאמור לשנות לחלוטין את שדה הקרב, ועל הצבאות הזרים שימשיכו להסתער גם בשנים הבאות על תעשיית הנשק הישראלית ולסדר לחברות הפעילות בה דו"חות מרשימים במיוחד.
ה"ברזלים" שעליהם מכליס מדבר הם תוצרי מפעל החימושים שאלביט מפעילה באזור הצפון ומהווה אנטיתזה מוחלטת לכל הטכנולוגיות עתירות הידע, הבינה המלאכותית והאלגוריתמיקה שמכליס מסמן כמנועי הצמיחה המרכזיים של ענקית הנשק שהוא מנהל ב־12 השנים האחרונות.
קו הייצור פועל בקדחתנות במבנה תעשייתי מיושן, ומספר פרק מרכזי בסיפורה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל. מאז שעות הצהריים של 7 באוקטובר אשתקד, כשעובדים מוכי תדהמה הוזעקו אליו בבהילות והפעילו את המכונות, לא היה פה כמעט רגע אחד של מרגוע.
התהליכים שמתרחשים כאן קריטיים לזמינות של פגזים ופצצות שנחוצים לטנקיסטים, לתותחנים וללוחמי חטיבות החי"ר של צה"ל במלחמה הבלתי נגמרת הזאת. לכאן מתנקז הביקוש חסר התקדים מצד מערכת הביטחון לתחמושת הפשוטה ביותר — הלחם והחמאה של שדה הקרב. מה שיוצא מכאן מדי יום מגדיר מה שיעמוד לרשות יחידות הצבא במחסנים ובחזיתות.
בימים של אמברגו נשק גלוי או סמוי, ומחסור גלובלי בתחמושת בשל ריבוי אזורי סכסוך ולחימה שמותחים לקצה חברות ביטחוניות בכל העולם, מדובר באחד מאתרי הייצור החשובים ביותר של התעשיות הביטחוניות בארץ. "תבין, אלביט קמה בשנות השישים של המאה הקודמת בגלל אמברגו הנשק הצרפתי והבריטי כדי להעמיד לישראל תעשיית אלקטרוניקה מקומית. תראה איך מעגלים נסגרים", אומר מכליס.
המפעל באזור הצפון מוגדר כמפעל אינרטי — כלומר מפעל שלא עוסק בחומרי נפץ ובדברים שמתפוצצים. מתחילת המלחמה הקו שלו פועל מסביב לשעון, בשלוש משמרות, שבעה ימים בשבוע. מעטפות הפלדה שהוא מייצר מועברות למפעל ברמת השרון שבו ימולאו בחומרי נפץ, ואז יוכנסו לתוכן מרעומים ואביזרים אלקטרוניים שונים שיהפכו אותן לפצצות מרגמה, פגזי 155 מ"מ לתותחנים ופגזי 120 מ"מ לטנקים של צה"ל.
המפעל הזה התגלגל לאלביט כשרכשה מהמדינה לפני שש שנים את התעשייה הצבאית (תעש) ב־1.9 מיליארד שקל. זה היה אחד המהלכים הדרמטיים בתולדות התעשיות הביטחוניות בישראל, ומכליס מרוצה ממנו וסבור שהסבלנות והנחישות של אלביט בנושא הוכיחו את עצמן. "קיבלנו את המפעל הזה אחרי שתעש היתה במצב כלכלי מאוד לא טוב. הוא היה מוזנח, הרצפה היתה שחורה מפיח", הוא נזכר. "אנשים השתמשו במלקחיים כדי להכניס לתנורים את גושי הפלדה שכל אחד מהם שוקל עשרות ק"ג, וכך הם גם היו מוציאים אותם מהמכבש וחוזר חלילה. מסביב הכל היה אפוף בעשן, גריז בכל מקום, טינופת. היו המון אנשים בכל תחנת עבודה, הם נאלצו להתחלף בכל שעה בגלל החום המטורף".
גם מבעד לעשן ובעיית היעילות בתעש שהפסידה במשך שנים, מכליס ראה את הפוטנציאל. "השקענו כאן ובשאר המפעלים של תעש המון כסף על אוטומציה כדי להעלות את הפריון ולשפר את האיכות. הבאנו רובוטים שהעלו את תפוקת הייצור פי שלושה. בתחילת המלחמה מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר קרא לי ואמר 'בוצי, צריך פגזי 155 מ"מ, צריך פגזים לטנקים, צריך עוד פצמ"רים וחימושים אוויריים וצריך לייצר את הכל בסדרי גודל אחרים לגמרי'. באותו הרגע כל התהליכים שאלביט עברה בשנים האחרונות התלכדו בבת אחת. באמת שיש לנו מזל גדול שהתחלנו את שדרוג קווי הייצור קצת לפני המלחמה".
מה היה קורה לולא עשיתם את זה?
"במלחמה הזו למדנו שהיכן שאין כושר ייצור מקומי יש קשיים. התעשיות הביטחוניות בארץ, לא רק אלביט, הביאו כולן את מלוא העוצמה שלהן במערכה הזאת במסגרת המאמץ לצמצם את התלות שלנו באחרים. ברור שאי אפשר לעשות את הכל, ובכלל זה מאמץ מאוד גדול לצמצם תלות בספקים מחו"ל בלוחות זמנים כל כך קצרים, אבל לדעתי זה נכון מבחינה אסטרטגית".
"מחאת ה־BDS נגדנו בחו"ל הפכה בשנה האחרונה לאלימה מאוד. אנשים שלנו הותקפו בגרזינים. הטמינו באתרי הפעילות של אלביט מטעני חבלה. פרצו לתוך מפעלים והשחיתו רכוש"
וכלכלית, זה מהלך עם תוחלת בטווח הארוך?
"בראש ובראשונה אנחנו חברה ישראלית, ציונית, שמחויבת לביטחון המדינה ולהשתתפות בהתמודדות שלה עם כלל האיומים שמופנים אליה גם אם זה לא תמיד הכי כלכלי, הכי אופטימלי והכי נכון. למצב הזה יש יתרונות וחסרונות, כי שליטה בכל שרשרת הערך היא דבר יקר יותר מכיוון שהיא מצריכה להחזיק מערכים שלמים גם בזמני רגיעה שבהם אין ביטחון וודאות לגבי הכדאיות שלהם. מהצד השני היא מאפשרת מבט רחב יותר מבחינת השליטה בעלויות ובטכנולוגיה כך שניתן לקחת אותה מנקודה אחת לנקודה אחרת לגמרי ובאופן שיכול לשפר פוזיציות של חברה כמו שלנו. זה גם מייצר יותר מקומות עבודה. בשנים הקרובות יהיו אתגרים ביטחוניים אדירים שיעסיקו את העולם, וזה עם כל הכבוד לישראל. הביקוש לביטחון עצום והוא מגדיל את היצוא הישראלי ומחזק מאוד את הפוזיציה שלנו".
"הלייזר האווירי יהיה הדור הבא"
אלביט מערכות נסחרת בנאסד"ק ובתל אביב לפי שווי של כ־40 מיליארד שקל. היא מחזיקה בעשרות חברות־בנות בעולם, וביותר מ־20 אתרי ייצור ברחבי הארץ. בעל השליטה בה הוא מיקי פדרמן והיא מנוהלת על ידי מכליס מ־2012.
בסל המוצרים שלה יש מטוסים ללא טייס (מל"טים) ובהם הרמס 900 והרמס 450 שמשמשים גם את חיל האוויר הישראלי במשימות תצפית, איסוף מודיעין ותקיפה; מערכת הגנה אקטיבית לכלים משוריינים מסוג חץ דורבן; רקטות קרקע־קרקע מדויקות לטווחים של עד 300 קילומטר; משגרים רב־תכליתיים; מערכות שליטה ובקרה; אמצעי רדיו וקשר; חימושים משוטטים וטילי שיוט; עמדות ירי שנשלטות מרחוק; כלי שיט בלתי מאוישים; מערכות סונאר מתקדמות; תותחים מתנייעים; אמצעי ראיית לילה וקסדות לטייסים; מערכות לוחמה אלקטרונית וגם פצצות מרגמה שמונחות אל מטרתן באמצעות לייזר.
1 צפייה בגלריה
מפעל אלביט בטירת כרמל. "קלטנו השנה אלף עובדים, ובשנה הבאה נגייס עוד אלף"
(צילום: אלעד גרשגורן)
מה חסר לך בפורטפוליו?
"האמת שלא הרבה. הרכישה של תעש עשתה לאלביט, וגם לכלכלת ישראל, רק טוב. היא אפשרה לנו לקחת את המערכות היורות שהיו בתעש, וחימושים מכל הסוגים, ולהשביח אותם באמצעות הטמעת הטכנולוגיות של אלביט כמו ראשי ביות מתקדמים, מרעומים חכמים וחיבור לכלל המערכות שלנו, ובהן מל"טים, מערכות שליטה ובקרה. כל אלה נארזים למוצר אינטגרטיבי אחד שמוצע ללקוחות שלנו בעולם. הלקוחות מחפשים פתרונות ורובם לא מחפשים לקנות מוצר בודד. אלביט היא חברה ורטיקלית ששולטת בכל שרשרת הערך, וזה מאפשר לה להציג להם פתרונות משולבים: את המכ"ם שמגלה, את המערכת האלקטרו־אופטית שרואה, את מערכת השליטה והבקרה שמשנעת את המידע למרכז קבלת ההחלטות שמבוסס בינה מלאכותית ומסוגל לבחור את מערכת הנשק המתאימה שתיתן מענה — פצצה ממטוס קרב, פגז טנק, ירי מתותח, או טיל או רקטה מדויקת".
במלחמה הזאת המתחרים שלכם מרשימים עם מערכות ההגנה האווירית. הפעילות בתחום הזה לא חסרה לך?
"מערכת ההגנה האווירית של אלביט תהיה הלייזר האווירי, שיהיה הדור הבא בתחום. זה לא בר־קיימא ליירט כל כך הרבה איומים אוויריים באמצעות פתרונות קינטיים, והמלחמה כאן מוכיחה את זה. כלכלית, אי אפשר לבסס הגנה כזאת על כל כך הרבה חימושים ולממן את זה לאורך זמן. אני לא אומר שלא יהיו בכלל חימושים קינטיים נגד טילים ורקטות — תמיד יצטרכו אותם כמוצא אחרון. אבל בקו הראשון יהיה לייזר רב־עוצמה, ואנחנו מהמובילים בעולם בתחום הזה".
זה נשמע עתידני ובעיקר מאתגר מאוד.
"באוויר הלייזר הרבה פחות מושפע ממגבלות של מזג אוויר. הוא יהיה נייד, יותקן על מטוסים ויידע לטפל במטרות בטווחים הרבה יותר גדולים מאלה של מערכת ההגנה הקרקעית. יהיה מחולל לייזר שיותקן על אף של מטוס גדול או בהתקן שיישא מטוס קרב. הוא יידע להתחבר לכל מערכות הזיהוי של איומים אוויריים ולהשמיד אותם בקצבים מסחררים. תאר לעצמך מצב שבו טייס F-16 מזהה איום שמתקרב ומשגר אליו קרן לייזר במהירות האור במקום טיל. זאת מהפכה בשדה הקרב וזה לא מאוד רחוק. אני לא מדבר רק על יירוט של איומים אוויריים אלא על מנעד רחב של נשק מבוסס אנרגיה. אנחנו מפנים אל התחום הזה השקעות אדירות ומתקדמים בו בצעדי ענק".
תן לי טעימה מכל הטוב הזה.
"תחשוב על נשק אנרגיה שיופעל מהחלל. זה יכול להישמע לך הזוי, כמו מדע בדיוני, אבל גם לשם נגיע. תחשוב על מערכות איסוף ושליטה מרכזיות שמסוגלות לנהל כמות אדירה של סנסורים ביבשה, באוויר ובחלל עם יכולת הפעלה של אנרגיה מכולן ביחד באופן ריכוזי. אלה עולמות אחרים של לחימה ולשם אנחנו הולכים".
הצרה היא שגם האויבים שלנו מתקדמים בתחום. יום אחד הם יצמצמו פערים וייווצר כאן איום חדש ומבעית שגם הוא ידרוש מענה הגנתי.
"בינינו לבין האויב יש תמיד קרב למידה. אני תמיד צריך לדעת להשתנות הרבה לפני המתחרים שלי ובטח לפני האויבים שלי כי קצב השינוי הוא המפתח להצלחה. ברור לי שהם יצמצמו פערים ובגלל זה נצטרך לדעת להשתנות הרבה לפניהם ולהיות טובים יותר, וזה הוכח גם במלחמה הנוכחית, שגם בה האויב ניסה לאתגר אותנו. האיראנים הם אויב מתוחכם וחכם והם ידעו להתאים את עצמם למערכות של צה"ל בזירות הלחימה השונות וניסו כל הזמן לאתגר אותן. היה קרב למידה בינינו, ותמיד אפשר למצוא נקודות תורפה בכל מקום. אגב, קרב הלמידה הזה עדיין נמשך".
מי מנצח בקרב הלמידה הזה?
"מי שמצליח להשתנות יותר מהר".
"ההתחמשות באירופה לא מוצתה"
השנה החולפת היתה מצוינת לאלביט, כמו גם לשאר התעשיות הביטחוניות הישראליות. המגמה שהחלה בתחילת 2022 כשרוסיה פלשה לאוקראינה והזניקה מרוץ חימוש עולמי רק מתעצמת מאז, וביתר שאת מפרוץ המלחמה בארץ באוקטובר 2023. ברבעון השלישי של השנה הכנסותיה של אלביט עלו ב־14% והסתכמו ביותר מ־1.7 מיליארד דולר, וצבר ההזמנות שלה האמיר לשיא של יותר מ־22 מיליארד דולר. ישראל היוותה את השוק העיקרי שלה — כשליש מכלל מכירותיה.
מבול ההזמנות ממשרד הביטחון בא בזמן שהקווים במפעלים של אלביט היו עמוסים ממילא בהזמנות קודמות מלקוחותיה בעולם, שלזמני האספקה אליהם החברה מחויבת חוזית. לפי מכליס "הפעילות בסביבה העסקית שלנו היא ריצה למרחקים ארוכים והמלחמה כאן חידדה את הצורך להעמיד לצה"ל פתרונות מידיים. המשמעות היא לזהות בעיות שצצות כל הזמן, לספק להן פתרונות באמצעות מוצרים ומערכות בפרקי זמן קצרים מאוד. התאמנו את עצמנו במהירות לצרכים המשתנים של מערכת הביטחון ולפעילות בקצב הרבה יותר גבוה מזה שבשנים קודמות וזה עוד יישאר איתנו הרבה שנים קדימה. נצטרך לדעת להביא פתרונות בלוחות זמנים מאוד קצרים כדי לתמוך בצרכים המשתנים בשדה הקרב העדכני".
המאמצים הכבירים האלה מיטיבים עם המספרים של אלביט. יעד מכירות שנתי בהיקף של 7 מיליארד דולר שנקבע לשנת 2026 הוקדם כבר לשנה הקרובה, לצד היעד לשיפור שיעור הרווחיות שלה לכ־10%. "אני מעריך שאלביט תמשיך לצמוח בקצבים גדולים גם בשנים הבאות, רק מעצם זה שהיא צריכה לממש את הצבר הענק שלה. מעולם לא היו לנו כל כך הרבה הזדמנויות עסקיות והשיא עוד לפנינו. הביקושים עצומים והם רק ילכו ויגדלו בשנים הבאות", הוא אומר.
"ההתחמשות הגדולה באירופה בעקבות המלחמה באוקראינה עדיין רחוקה ממיצוי. תבין, לאירופאים אין יכולת, מבחינת כמות התעשיות הביטחוניות שפועלות ביבשת, לספק את הביקוש. במשך שנים ארוכות הם לא השקיעו בביטחון, והתעשיות האלה כמעט נעלמו. עצם זה שלאלביט יש הרבה חברות־בנות שפועלות באירופה הפך אותה לחלק מהאקו־סיסטם שם ונתן לה עוצמה אדירה. גם ארצות הברית מפנה תקציבי ענק להתעצמות, ותראה מה קורה בדרום מזרח אסיה, במדינות כמו הודו, הפיליפינים, יפן, דרום קוריאה, שתקציבי הביטחון שלהן גדלים מאוד".
"קלטנו עשרות פצועי צה"ל"
ועדיין, למרות ביקושי השיא, הצבר הגדול, והתחזית הוורודה של חברת הנשק הישראלית בעולם שבו מתעבים ענני סערה שחורים, מכליס אומר ש"השנה החולפת היתה הקשה בחיי". מבחינתו, די באזכור העובדה ששני בניו לוחמים ביחידות קרביות בצה"ל, אחד סטודנט בטכניון בן 24, ושני שהשתחרר לא מכבר משירות סדיר ומיד המשיך בשירות מילואים, כדי להסביר את האמירה.
הרבה לילות לבנים?
"לא היו לי הרבה שעות שינה בשנה הזאת. ללא ספק, זאת השנה הקשה והמאתגרת ביותר שהיתה לי".
איך עוברים שנה כזאת בלי להשתגע?
"עושים מה שאפשר. ברמה האישית זה כמובן מורכב, וגם עם אלביט וברמה הבינלאומית זה מאוד מורכב. אבל הרגעים הקשים ביותר היו עם המשפחות השכולות של העובדים. יש לנו הרבה נופלים. שבעה מעובדי החברה. יש ילדים של עובדים שנפלו. עוצמת הכאב בלתי נתפסת, בכל המעגלים שמסביב. בכלל לא הגענו עדיין לשלב ההכלה".
מה עושים עם זה?
"כחברה, אלביט מחויבת לחבק את כל המשפחות האלה חזק. לנצח. לקחנו על עצמנו לקלוט לשורות החברה פצועים מהמערכה שמשולבים בכל אתרי הפעילות שלנו ברחבי הארץ. עוזרים להם ללמוד, להשתלב במקומות עבודה, לנסות לסייע למי שצריך גם בפתרונות טכנולוגיים מקצועיים שיקלו את ההתמודדות שלהם עם הפציעות ועם השיקום. קלטנו עד כה עשרות מפצועי צה"ל ונקלוט עוד".
הרבה מעובדי אלביט נקראו למילואים בצו 8 לפרקי זמן ממושכים בתקופה שבה נפח הפעילות גדל כל הזמן. באיזה שלב קראתם גם לפנסיונרים של החברה לבוא ולתת יד בקווי הייצור.
"בישראל אלביט מעסיקה כ־14 אלף עובדים, ובתחילת המלחמה כ־20% מהם היו במילואים. זה המון. גם היום כ־10% מכלל העובדים עדיין במילואים. קלטנו בשנה האחרונה כאלף עובדים חדשים, ובשנה הקרובה נקלוט יותר מאלף נוספים. לא מכבר פתחנו מפעל חדש לייצור מל"טים במרכז הארץ והתחלנו להפעיל את הקריה התעשייתית החדשה שלנו ברמת בקע שבנגב שכוללת כמה עשרות מפעלי ייצור. גם שם אנחנו קולטים בקצב גבוה מאות עובדים ומכשירים אותם במסגרות הכשרה ייחודיות שפתחנו".
זה קורה בין השאר כי כבר אין בישראל חינוך טכנולוגי שמזרים לתעשייה עובדים מיומנים.
"מדינת ישראל חייבת לעלות בנושא הזה כיתה ולהשקיע בכך חשיבה אסטרטגית. אני רואה מה קורה בתחום הזה במדינות אחרות בעולם שמשקיעות בדורות הבאים בתעשיות שלהם, ואנחנו חייבים להתקדם בנושא הזה. מה שאנחנו עושים בהכשרות הנקודתיות זה רק טיפה בים".
לפי התוצאות של מבחני "טימס", תלמידי ישראל מידרדרים גם בלימודי מתמטיקה ומדעים. עוברת אצלך בראש השאלה מי יפתח בעוד 15־20 שנה את הטיל המגה־מתוחכם שיהיה שובר שוויון?
"הנושא הזה מאוד מטריד אותי. במשך שנים ישראל לא מצליחה לייצר יותר מהנדסים, עומדת על מספר קבוע של מהנדסים לאורך שנים ואסור לשכוח שתעשיית הטכנולוגיה וההייטק היא מרכיב מהותי בחוסן של הכלכלה והייצור והיא המפתח של הצמיחה במשק. השקעה בחינוך היא השקעה אסטרטגית לא פחות מתחומים חשובים אחרים, ולדעתי המערכת לא נמצאת במקום מספיק טוב. המדינה חייבת להשקיע במקצועות הטכנולוגיים כבר בבתי הספר היסודיים ובהמשך גם בתיכוניים. לעודד לימודים לחמש נקודות בגרות במתמטיקה, בפיזיקה ובמקצועות ריאליים אחרים. חייבת".
אלביט משלמת מחירים בהיותה חברה ישראלית?
"בוודאי. בגלל פעולות ה־BDS נגדנו והפגיעה בשרשרות האספקה, למשל. אבל ידענו להתמודד עם הקשיים. ידענו לספק לצה"ל את מה שהוא צריך. הבאנו לארץ כמויות אסטרונומיות של חומרי גלם כדי לאפשר לקווי הייצור לתמוך בצה"ל. זה דרש מאמצים כבירים, עמדנו בזה בכבוד אבל זה בהחלט לא היה טריוויאלי".
בזמן שיש לחצי ייצור חסרי תקדים, טילים וכטב"מים נופלים על כולנו ושני בניך נלחמים בעזה, עובדי החברות־הבנות של אלביט בחו"ל הפכו מטרה לפעילי BDS. המחאה שלהם אפילו הפכה לאלימה.
"אלימה מאוד. היו מקרים שאנשים שלנו הותקפו בגרזינים. הטמינו באתרי הפעילות של אלביט מטעני חבלה. במקרים אחרים פרצו לתוך מפעלים והשחיתו רכוש. שלא לדבר על זה שחלק מהמשקיעים שלנו מכרו אחזקות כתוצאה מלחץ ומחאות חריפות מצד פעילי BDS. מנהלי החברות שלנו בעולם התמודדו עם זה בכבוד. לשמחתי, בחלק מהמדינות רשויות האכיפה התעוררו והעמידו לדין חלק מאותם פעילים שאני מגדיר פעילי טרור".
כשהשיחה עם מכליס הופכת לאישית, ניכר שהוא מתכווץ ונרתע, מקפיד לברור מילים. "אני לא מתכוון להתפשט לגמרי", הוא ממהר להכריז כשהוא מזהה מטח שאלות שאף אחת מהן לא קשורה לחומרי נפץ.
הוא נולד ברמת גן לפני 61 שנה, שירת בתותחנים, והיה מפקד אגד ארטילרי במילואים. במלחמת לבנון השנייה היה במרכז האש של פיקוד צפון. הוא למד בטכניון לשני תארים במקביל — בהנדסת מכונות ובמדעי המחשב. באותה תקופה עבד באלביט במשרת סטודנט, בתפקיד הנדסי. באותה השנה, הוא התייתם מאביו משה, שגם הוא היה קצין בחיל התותחנים והמהנדס הראשי במפעלי המתכת של קיבוץ נצר סירני. "אין יום שאני לא חושב עליו. את האהבה שלי להנדסה, לתעשייה ולטכנולוגיה הביטחונית הבאתי ממנו", הוא אומר.
אמו, נחמה, נולדה בפולין. אביה בצלאל היה פרטיזן והוא קרוי על שמו. הוא הבכור מבין שלושה אחים — אחיו רואה חשבון, אחותו פסיכולוגית. "הם הרבה יותר מוכשרים ממני", אומר. הוא גר בזכרון יעקב ונשוי לשרון, וטרינרית, ולהם ארבעה ילדים: סטודנט בן 24, חייל משוחרר בן 21, שמיניסטית בת 18 ובת זקונים שלומדת בכיתה ה'. "עם אחי ואחותי הקשר נהדר, הדוק", הוא אומר. "בכלל, אנחנו משפחה מחוברת, מלוכדת ואוהבת. כולנו מחוברים בכל נימי נפשנו. זה משהו שהנחילו לנו ההורים וזאת החובה שלנו אליהם. אני מאוד גאה בזה".
