האוצר מקדם רשות לטיפול בפסולת, אך בוחר לחסוך במקום לדאוג לבריאות הציבור
האוצר מקדם רשות לטיפול בפסולת, אך בוחר לחסוך במקום לדאוג לבריאות הציבור
האוצר מקדם הקמת רשות עצמאית לטיפול בפסולת, אך עושה זאת באופן עקום: מדיר אנשי מקצוע ומעדיף שיקול כלכלי על פני בריאות הציבור. התוצאה תהיה פריחת מתקנים מזהמים לשריפת פסולת
חוק ההסדרים שפרסם בשבוע שעבר משרד האוצר עלול לחולל שינוי דרמטי במשרד להגנת הסביבה: פקידי האוצר דורשים להוציא מחיקו את תחום הטיפול בפסולת, לטובת רשות עצמאית — בדומה לרשות המים. לא מדובר בחזון מופרך במיוחד: המשרד להגנת הסביבה כושל העלים נשרו מהעץ והטרידו את השכנים - מה פסק בית המשפט? באופן עקבי בטיפול בתחום הפסולת, וישראל, ממש בדומה למדינות עולם שלישי — קוברת באדמה כ־80% מהפסולת שלה (לעומת כ־40% במדינות ה־OECD). כך נגרמים נזקים סביבתיים ובריאותיים עצומים, ונזללים שטחי ענק עבור מטמנות.
אולם כלל לא בטוח שזה הפתרון שיהפוך את ישראל למדינה מפותחת בתחום: פקידי האוצר דחקו את אנשי המקצוע של המשרד להגנת הסביבה מהתהליך, והחליטו שהתחום כולו ינוהל אך ורק מתוך שיקולים כלכליים — בהתעלם מהיבטים סביבתיים ובשונה מאסטרטגיית הפסולת האירופית המתקדמת. התוצאה יכולה להיות עוד זיהום — רק בצורה אחרת: הקמה של משרפות לטיפול בלעדי בפסולת, צורת טיפול נחותה הנחשבת רק קצת פחות גרועה מהטמנה.
הצעת האוצר דורשת הקמת שש מטמנות חדשות, ודוחה באופן ניכר את יעדי צמצום ההטמנה בישראל. גם במשרד להגנת הסביבה קידמו בשנים האחרונות הקמה של רשות פסולת — אולם כעת מתנגדים לכך באופן גורף, ולא דורשים לתקן את ההצעה הנוכחית אלא להסירה מהפרק. כשמדינות אחרות מצמצמות את כמות הפסולת הנוצרת במקור — בישראל כמות הפסולת גדלה בשנה בכ־1.8% (בסך הכל, 5.3 מיליון טונות של פסולת עירונית ומסחרית נוצרות מדי שנה). לפסולת הנערמת כמעט אין פתרון מלבד הטמנה באדמה בהיעדר תשתיות טיפול מתאימות. הנזק, כך התברר השנה, גדול מכפי שחשבו עד עתה — לפי מרשם הפליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה מאוגוסט, בעשור האחרון חל גידול של 34% בפליטות מתאן, המניעות את משבר האקלים, מאתרי פסולת. שריפות לא חוקיות של פסולת — בשל עבריינות בתחום והיעדר תשתיות — גרמו אשתקד לפליטת 76% מהחומרים המסרטנים בישראל לאוויר. לפני כעשור היתה אותה פליטה נמוכה בכ־40%.
ניהול פסולת מהמאה שעברה
באיחוד האירופי הטילו מגבלות על הקמת מתקנים שכעת מקודמים בישראל ויגרמו נזק רב
הקמת רשות פסולת היא פתרון שאותו מקדמים מומחים זה שנים כדרך ראויה להתמודד עם הכישלון המוחלט של ישראל בתחום. פרופ׳ אופירה אילון, מומחית בתחום הפסולת מאוניברסיטת חיפה, מסבירה: ״אין ספק כי הקמת רשות פסולת עצמאית, כדוגמת רשות המים, היא הכרח. לרשות המים יש תוכניות אב למשק המים בישראל, תוכניות מפורטות לטווחי זמן קצרים יותר, ובחינת פערים מתמדת בין המצוי לרצוי. הקמת רשות פסולת תוכל לקדם הקמה של תאגידי פסולת מקומיים, ואלו יקדמו פתרונות למיון, מיחזור והשבת אנרגיה בתוך הרשות, או אגד רשויות. תקציבים בקרן שמירת הניקיון כבר נצברו, בדיוק לשם כך״.
אחת הסיבות לכישלון הטיפול בתחום היא הפוליטיקאים המתחלפים במשרד להגנת הסביבה, שלא מאפשרים לקדם מדיניות סדורה שכן הם משנים בזה אחר זה את אסטרטגיות הטיפול בפסולת. די להיזכר בהחלטה להפרדת פסולת אורגנית בבתים, שלא גובתה בתשתיות טיפול לאותה פסולת ואלה לא קיימות עד היום. מדובר בתחום אטרקטיבי במיוחד שכן ראשי ערים רבים זקוקים לסיוע ותמיכה כספית של המשרד, מה שהופך את הפוליטיקאים לפעילים במיוחד בו. בנוסף, בידי המשרד להגנת הסביבה אף קרן הניקיון, שבה נצברו כ־4 מיליארד שקל לטיפול בפסולת, והיא משמשת כמקור תקציבי המאפשר גמישות מסוימת לשרים בהעברת תקציבים (לקרן הנהלה, אולם חבריה נוטים לאשר בקשות שונות של השרים, ובראשה עומד איש אמונו של השר המתחלף — מנכ״ל המשרד).
כאמור, באוצר החליטו לשים סוף לכישלון המתמשך באמצעות הקמת רשות פסולת אך ללא ידע מקצועי מספק בתחום, ללא אנשי מקצוע ובהסתמך על פקידי אוצר נטולי השכלה בתחום – ותוך הדרה של אנשי מקצוע במשרד להגנת הסביבה. כך, בין היתר, ההצעה קובעת כי הרשות שתוקם תשים דגש על ״תועלת משקית״, והחוק ישים דגש על “עקרון העלות”. ההצעה כלל לא שמה דגש על צמצום הנזק הסביבתי והבריאותי, למרות שזה עלול להימצא בסתירה לחיפוש התמידי של משרד האוצר אחר פתרונות זולים, גם על חשבון בריאות הציבור.
כך, למשל, במשרד האוצר עיגנו בהצעה — ללא עבודה מקצועית מקדימה שתוכיח את נחיצותם — את סוגי המתקנים שיוקמו בעתיד, מבלי להותיר לאותה רשות גמישות מקצועית ובחינה בשטח של הנדרש. באוצר דורשים להקים כמות עצומה של 27 מתקנים כאלו (לעומת כ־10 בתוכנית הגנת הסביבה) ומעוניינים להקים מתקנים גדולים מאוד (גדולים מאלו הקיימים באירופה) — שישרפו כ־1,000 טונות ליום, סף שלא לוקח בחשבון משתנים גיאוגרפיים ואחרים או צרכים אזוריים ומשמעותו עשויה להיות שכלל הפסולת בישראל תטופל באופן זה. אותם מתקנים שורפים פסולת, ומשתמשים בה להפקת אנרגיה, אלא שמרבית המתקנים חסרי חשיבות למשק האנרגיה, ומפיקים חשמל בעיקר עבור פעילותם שלהם. מדובר בניהול משק פסולת מיושן, ששייך למאה שעברה. כך, למשל, האיחוד האירופי הגדיר בתקופת הקורונה את אותם מתקנים כפעולה שלא עולה בקנה אחד עם הפחתת פליטות והתאוששות סביבתית מהמשבר, הטיל הגבלות משמעותיות על הקמתם ולא משקיע בהקמת חדשים כאלו עוד אגורה אחת.
מתקני השבת פסולת נחשבים לנחותים מבחינת האיחוד האירופי. הם כרוכים בפליטות גזי חממה רבים ומסרטנים הפוגעים בבריאות הציבור, ואף יוצרים כמות גדולה של אפר דק. לא משנה מה נשרף — אותם מתקנים משחררים לסביבה כימיקלים ומזהמים מזיקים, לרבות כאלה הגורמים למחלות ריאות ולב, מתכות כבדות כמו עופרת וכספית הגורמות למחלות נוירולוגיות, כימיקלים רעילים כמו PFAS ודיוקסינים, הגורמים לסרטן ולבעיות בריאות אחרות. לפי האיחוד האירופי, המתקנים האלו מונעים מעבר לכלכלה ניטרלית פחמנית, ואף עשויים להחמיר את המצב, שכן כדי להיוותר פעילים וכלכליים, הם שורפים גם פסולת שניתנת למיחזור.
באוצר אף מקווים להוציא את התחום לחלוטין מפיקוח המשרד להגנת הסביבה ולמקם את הרשות תחת משרד האוצר או האנרגיה — וכך להרחיק את התחום עוד יותר משיקולים סביבתיים ובריאותיים. זאת, שעה שהמשרד עמל על הגשת חוק מסגרת לטיפול בפסולת, בהתבסס על תשתית מקצועית ראויה.
יעדים נמוכים בלי ביסוס
היעדים שנקבעו בתוכנית האוצר, ללא תשתית מקצועית, דוחים ב־20 שנה את היעדים הקודמים
״בסדר העדיפויות המשתקף בהצעה כלל אין מקום לעקרונות מרכזיים בניהול פסולת מודרני ובר־קיימא, דוגמת היררכיית הטיפול בפסולת (הפחתה במקור> שימוש מחדש> מיחזור> שריפה> הטמנה – ש”א), כלכלה מעגלית השואפת לאפס פסולת, צמצום הטמנה, הגדלת שיעורי מיחזור והשבה, עקרון ׳המזהם משלם׳. ההצעה מעידה על הסתכלות צרה ומוגבלת על הנושא, שאינה סביבתית או כלכלית, ולא נשענת על סטנדרטים מקצועיים מקובלים״, הגיבו במשרד להגנת הסביבה.
משרד האוצר אף החליט לקבוע יעדים למשק הפסולת על דעת עצמו, ״מבלי שהוצגו בסיס ותשתית מקצועית תומכת״. כך, למשל, יעדים לשנת 2050 שלפיהם שיעור ההטמנה לא יעלה על 20% – יעדים נמוכים ביותר, ״המשקפים נסיגה עקרונית ממדיניות פסולת מתקדמת״. מדובר, למעשה, בדחייה של 20 שנה בהשגת יעדים שהציג המשרד להגנת הסביבה. הצעת האוצר דורשת להקים שלושה מתקני שריפת פסולת רק ביהודה ושומרון, שעה שבימים אלו מבוצעת עבודה מקיפה לגיבוש תוכנית פסולת לאזור — ואין לדעת מה יהיו מסקנותיה.
בארגוני הסביבה מתנגדים לנוסח האוצר. “ישראל טובעת בפסולת כתוצאה מכישלון ארוך שנים של המשרד להגנת הסביבה. הקמת רשות פסולת עצמאית היא ניסיון מבורך להתמודד עם הבעיה הדחופה, אבל מההצעה עולה החשד כי המטרות הסביבתיות הן שוב האחרונות בסדר העדיפויות והראשונות להיזרק מהחלון”, אומר איתמר כהן, רכז המחקר במגמה ירוקה. “כך למשל, הקמת שישה אתרי הטמנה חדשים ועשרות מפעלי שריפת פסולת יובילו להחרפת משבר הפסולת והעצמת זיהום האוויר - אסון סביבתי שעולה בחייהם של 2,500 ישראלים מדי שנה. הקמת הרשות היא מהלך היסטורי ולכן חובה עליה בראש ובראשונה לקדם פתרונות מתקדמים וסביבתיים כפי שמקובל בעולם, כמו הפחתה במקור, שימוש חוזר ומיחזור”.
ומה באשר לשרה להגנת הסביבה עידית סילמן? היא מתנגדת מכל וכל להצעה, שכאמור צפויה להפחית את כוחה הפוליטי מול ראשי הערים, ואף שהצעה בעלת מהות דומה קודמה בעבר על ידי משרדה. בתגובתה אמרה כי ״המשרד מוביל כיום מהלך אסטרטגי של מעבר מהטמנת פסולת להפקת אנרגיה, בשיתוף השלטון המקומי. הקמת גוף חדש תעצור את ההתקדמות בתחום ותגרום לנזק משמעותי״. מדובר באמירות מבולבלות, שכן שעה שמשרד האוצר מבקש לקדם משרפות ענק רבות — גם היא עצמה מקדמת את הרעיון.
