משפט שדה: חבית חומר נפץ בדרך לעליון
משפט שדה: חבית חומר נפץ בדרך לעליון
אחרי שהיועמ”ש אביחי מנדלבליט החליט שלא להחליט, ידון מחר בית המשפט העליון בערעור של משפחת דוויק מסילואן במזרח ירושלים נגד פינויה מביתה, כשברקע עשרות תביעות פינוי נוספות. זוהי לא רק מחלוקת נדל”נית אלא סכסוך אתני־לאומי שמאיים להתפוצץ
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט החליט בשבוע שעבר שלא להכניס את ידו לאש ולא להחליט. כך עולה מעמדתו הקצרה לבית המשפט העליון לקראת הדיון שצפוי מחר בבית המשפט העליון בערעור משפחת דוויק נגד פינויה מהכפר סילואן שבמזרח ירושלים. מנדלבליט מותיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לבית המשפט העליון, לנשיאה אסתר חיות ולשופטים דפנה ברק־ארז ודוד מינץ.
בפסק דין קצר, כ־240 מילים, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים לפנות 26 בני משפחת דוויק (חמש משפחות גרעיניות) שמתגוררים בביתם בסילואן עוד מלפני 1967. בית המשפט הסתפק בלצטט פסק דין שניתן כשבוע לפני כן בערעור דומה של משפחות עודה ושוויקי המתגוררות בסמוך למשפחת דוויק.
1. לא רק סכסוך נדל”ן | פצצה מתקתקת: עשרות תביעות פינוי נגד משפחות ערביות
במלחמה על הבתים במזרח ירושלים מתייצבים המתנחלים, באמצעות עמותת עטרת כהנים, אל מול משפחת דוויק משכונת בטן אלהווא בסילואן. אבל הסיפור הזה רחוק מלהיות סכסוך נדל"ן נקודתי משפחתי. על הפרק עשרות תביעות פינוי נגד מאות משפחות ערביות בשכונות נוספות של ירושלים המזרחית, כמו שייח ג'ראח, המצויות בשלבים שונים של התדיינות. על בית המשפט העליון לקבוע את המתווה לפירוק הפצצה המתקתקת.
הסיפור המשפטי הפורמלי הוא התחרות בין "הבעלים המקורי" — בעלי זכות הקניין בנכס, לבין הדיירים שנכנסו לנכסים בתום לב ובהתאם לנורמות שאפשרו זאת, ועתה הם או יורשיהם הם כבר דיירים ותיקים.
מיהם בעלי זכות הקניין? מדובר ב”הקדש בנבנישתי” שהוקם במאה ה־19 על ידי הקהילה היהודית בירושלים כפרויקט דיור כדי לסייע במצוקתם של יהודים, בעיקר יוצאי תימן. ההקדש הוקם כהקדש ציבורי שנאמניו הם אנשי ציבור. ב־1946 הושכרו נכסי ההקדש לאחד, קאיד ג'לאג'ל, על מנת שיטפל בהם, אך זה נהג בהם מנהג בעלים ומכר אותם בכסף מלא לאותם אלה שהורישו אותם לדיירים שמתגוררים בהם כיום. הקדש בנבנישתי חדל מלהתנהל עד שהגיעו אנשי עטרת כהנים, עמותה בשליטת המתנחלים שהחליפה את ההקדש ופועלת כנאמניו לפינוי הדיירים. זו עמותה שלפי אתר גיידסטאר של משרד המשפטים הינה בעלת מחזור של מעל ל־13 מיליון שקל ב־2019, אשר רכשה ומנהלת נכסים רבים בשווי של עשרות מיליוני שקלים נוספים. וכעת, היא שולטת בנכס של משפחת דוויק.
2. פסיקות טכניות | טענת ההתיישנות נדחתה, השופטת ברק־ארז רמזה על הקושי
כך הופך סכסוך נדל"ן לסכסוך אתני־לאומי, לחבית חומר נפץ, לניסיון של "ייהוד" שכונות במזרח ירושלים. עד כה דנו בתי משפט שלום ומחוזי בתביעות הפינוי נגד המשפחות הערביות שהגישו נאמני ההקדש — אנשי עטרת כהנים — יצחק רלב"ג, מרדכי זרביב ואברהם שפרמן. הפסיקות לטובת עטרת כהנים היו טכניות בעיקרן. השופטים הסתפקו בדחיית טענת ההתיישנות של הדיירים והכרה בבעלות הקניינית של ההקדש. היועץ המשפטי לממשלה הפגין גם הוא "ראש קטן" והתרכז בטענת ההתיישנות שנדחתה.
רמז מסוים לעמדה שונה של בית המשפט העליון ניתן למצוא בהערה של השופטת ברק־ארז. היא דחתה אמנם עתירה מינהלית שנוגעת לתוקפה של תעודת שחרור להעברת הזכויות לנאמני ההקדש שהוציא האפוטרופוס הכללי. אבל, הוסיפה הערה שיכולה להעיד על "ראש גדול" יותר שאולי יגלה בית המשפט העליון. "פינוי אנשים שישבו על הקרקע במשך עשרות שנים — חלקם אף מבלי לדעת כי המקרקעין שייכים לאחרים — מעורר קושי אנושי, בעיקר כאשר הוא נעשה ללא פיצוי או פתרון אחר”, כתבה. “דומה שטוב תעשה המדינה אם תשקול במקרים המתאימים מתן מענה למי שפונו מבתיהם. זכות הקניין היא חשובה, אך יש חשיבות גם להגנה על קורת ביתם של אנשים ולהיבטים של הסתמכות על מצב דברים". באשר למינוים של נציגי המתנחלים לנאמנים כותבת ברק־ארז: "לא פורט כיצד נבחרו דווקא אלה לשמש כנאמנים במקום נאמני ההקדש הקודמים ומה היו השיקולים למינוים".
3. הזכות למגורים |חו”ד לעליון: תחרות עם הבעלים במקרה של קהילות מוחלשות
לדיון בבית המשפט עליון הוגשה חוות דעת מעניינת מטעם הפרופסורים איל בנבנישתי, ארנה בן־נפתלי ודוד קרצמר וד"ר נטלי דודזון. עניינה הזכות למגורים של דיירים ותיקים והתחרות עם הבעלים במקרה של קהילות מוחלשות. נקודת המוצא היא הגנת המשפט הבינלאומי על אוכלוסיות מוחלשות.
לזכות האדם למגורים שלושה מישורי זכות: זכות האדם לבית; זכות האדם למגורים נאותים; זכות האדם שלא להיות מפונה ולהמשיך להתגורר בביתו. עניינה של חוות הדעת הוא במישור השלישי, ועיקרה מתמקד במרכיב הלאומי של הסכסוך. לא מדובר כאן בבעל בית יהודי שהושלך לרחוב לטובת הדייר הערבי. מדובר לפי חוות הדעת ב"בהכרעות נורמטיביות־פוליטיות ביחס לניהול הנכסים במזרח ירושלים שאותן קיבלה המדינה ולא הקדש בנבנישתי או עטרת כהנים, ומכאן שבפועל המדינה היא צד (גם אם לא פורמלי) לסכסוך דנן".
"ניהול הנכסים" הזה נוגע לחוסר הסימטריה בין יהודים לערבים שאיבדו את בתיהם במהלך הסכסוך המתמשך שכלל במהלכו מעבר שטחים מריבונות אחת לשנייה. חוות הדעת מביאה נתונים שלפיהם כ־35 אלף פלסטינים מאזור ירושלים איבדו את בתיהם בשכונות טלביה, קטמון, בקעה, דיר יאסין ועוד, וכ־2,000 יהודים איבדו את בתיהם (בעיקר בעיר העתיקה ובשייח ג'ראח). הפלסטינים כולם הפכו פליטים, לא קיבלו פיצוי ויושבו במחנות פליטים בשטח תחת שליטת ירדן. לעומתם היהודים קיבלו ממוסדות המדינה פיצוי באופן מיידי בצורת דיור חלופי, ויושבו בתוך תחומי מדינת ישראל.
4. מצב מפלה ביודעין | שתי אוכלוסיות איבדו רכוש, רק קבוצה אחת זכאית להשבתו
"התוצאה המשפטית", נכתב בחוות הדעת, "היא שבעיר אחת, כתוצאה ממלחמה אחת, יש שתי אוכלוסיות שאיבדו רכוש אך רק קבוצה לאומית אחת זכאית להשיב את רכושה, והאוכלוסייה השנייה, המתגוררת לעתים כמה מאות מטרים מנכסיה במערב העיר, לא יכולה להשיבם. המדובר במצב משפטי מפלה ביודעין ובכוונת מכוון שבו יהודים שהיו להם זכויות קנייניות בנכסים בעיר זכאים לקבל את הנכסים בחזרה בעוד פלסטינים שהיו להם זכויות בנכסים בעיר אינם זכאים לקבלם בחזרה. המצב המשפטי הוא מפלה עד כדי כך, שהבעלים הקודם היהודי זכאי להשבת הנכס שלו, אפילו אם הוא מאוכלס בתושבים פלסטינים שאיבדו את בתיהם במערב העיר ואין הם זכאים לקבלם בחזרה".
חוות הדעת מטילה על המדינה את האחריות שמאפשרת למתנחלים לפעול מול הדיירים הערבים. למשל, "ביצירת מסגרת נורמטיבית שמאפשרת שחרור נכסים של יהודים לבעליהם טרם 1948 וגם לחליפיהם אף כשלא מדובר ביורשים ולא מדובר ביחידים"; או בכך "שהאפוטרופוס הכללי שחרר נכסים לידי ההקדשים בהליך סודי ומבלי לאפשר למי שעלול להיות מושפע מהליכים אלה להישמע טרם השחרור". מדובר בפרקטיקות שגם אם הוכשרו בבתי המשפט, הן עדיין חוסות תחת הסדרים מפלים שהוצאתם לפועל עלולה להצית אש גדולה. ורמז לכך קיבלנו בביקור של חברי הכנסת של "הציונות הדתית" בשייח ג'ראח בעת מבצע שומר החומות. למדינה יש כלים משפטיים לכיבוי האש הזו. למשל הפקעת הנכסים, לצורכי ציבור ולטובת הסדר הציבורי, תוך פיצוי הבעלים המקורי (נאמני ההקדש, עטרת כהנים) והותרת הדיירים הערבים בבתיהם. אלא שהיועץ העדיף, לעת הזו, להשאיר את הפצצה המתקתקת הזו כסכסוך נדל"ן מקומי ולהותיר לשופטי העליון לפרק אותה תוך תקווה שלא תתפוצץ להם בידיים.
