פרשנות"נמוטט, נביס, נשטח": האם יש לנו את הכלים להשיג תוצאות כאלה?
פרשנות
"נמוטט, נביס, נשטח": האם יש לנו את הכלים להשיג תוצאות כאלה?
התביעות לנקמה בחמאס, למיטוט שלטונו ולהשבת ההרתעה הישראלית הן יותר ממוצדקות ולגיטימיות; אבל צריך לשאול בהגינות האם יש לנו את הממשלה ואת הצבא שמסוגלים להביא את התוצאות האלה? והאם יש לנו את האחדות והסולידריות כדי שהציבור יתייצב מאחורי המחירים הכבדים שנכונו לנו בדרך?
1. ככל שמתבררים המספרים הבלתי נתפסים של נרצחים, פצועים ושבויים, ככל שמתבררת עוצמת האירוע - מכות בי חמש מסקנות קשות ביותר המשתרשרות זו מזו. האחת כואבת ומייסרת מקודמתה.
הראשונה — לראשונה, ישראל הובסה במלחמה. אין דרך אחרת לתאר את השורה התחתונה של השבת השחורה. השנייה - זה קרה מול האויב שנחשב לחלש מבין הכוחות שמאיימים על ישראל. חמאס הוא חלק מהציר שמובילה איראן, ציר התיאום טהראן־ביירות שהחבר הבכיר בו הוא החיזבאללה שבכוחו להסב נזק גדול בהרבה.
השלישית - לאחר המכה הפיזית האנושה שספגנו, תגענה גם מכות פסיכולוגיות קשות מהשימוש שיעשה החמאס בשבויים שבידיו. זכורה טלטלת השבי של גלעד שליט, ״הילד של כולנו״, עכשיו יש שם ילדות בנות 3 ו־5, הבנות של יוני אשר. הרביעית - לא נראה שיש לישראל תוכנית פעולה מוגדרת שתביא לשינוי התוצאה. כרגע, מסתמן שאין לה אפילו את היכולת לסיים את הפלישה הראשונית לשטחנו. בכל מקרה, כל תוכנית, כל תגובה שתיבחר, תעלה במחיר כבד שיתווסף למאות הנרצחים ואלפי הפצועים.
והחמישית הקשה מכל - אולי אנו על סיפה של מציאות חדשה שמשנה את המשוואה האזורית־אסטרטגית נגד ישראל.
2. מלחמת יום כיפור סיימה את עידן המלחמות המסורתיות שבו התכתשו ביניהן ישראל ומדינות ערב באמצעות צבאות סדירים שכוללים כוחות שריון, חי״ר, ים וחיל אוויר. מאז, המלחמות הן נגד ארגונים. אש״ף, חמאס, ג'יהאד אסלאמי, חיזבאללה שפועלים בשטחים, בלבנון, בעזה. המלחמה הזו מתנהלת תחת כללים אחרים לגמרי, רובם מחוץ למשפט הבינלאומי. הנורא שבהם הוא שהאזרחים הפכו לחזית, ליעד, לקורבנות, לקו הראשון של המערכה.
האזרחים הפכו למטרות במגוון דרכים. זכורים המחבלים המתאבדים באמצעות חגורות הנפץ, האוטובוסים שהתפוצצו, הסכינאים שדקרו אזרחים ברחובות. אבל האיום הגדול מכולם הוא מאות אלפי טילים ורקטות, בדרגות דיוק שהולכות ומשתפרות, שמאיימים מעזה ומלבנון על אזרחי ישראל ועל התשתיות החיוניות של המדינה. אתמול עלתה חזית העורף לשלב חדש חסר תקדים, ליתר דיוק לנקודת שפל שמחייבת להודות: לראשונה, ישראל הובסה. אין הגדרה אחרת, אין אפשרות להלבין את התוצאה הקטלנית. את הכאוס, את כמות האבדות, את הטבח וחטיפת אזרחים ללא מפריע במשך שעות ארוכות.
3. בעידן המלחמות הקודמות, כפי שזכור לקשישים בינינו, חלוקת העבודה היתה פחות או יותר כזו: אנחנו מנצחים (בדרך כלל) והערבים מתרברבים בהישגי פייק. "קול הרעם מקהיר", זוכרים? ובכן, שלשום השתנתה גם המשוואה הזו. אנחנו מובסים, אבל תוקעים בכל החצוצרות: נמוטט, נביס, נשטח. נהפוך את עזה למגרש חניה.
את הקו הזה מובילים בדרך כלל באולפני התקשורת בכירי צבא וביטחון לשעבר. כאלה שנדמה שלוקחים אישית את הביזיון וההשפלה ומדרבנים את הממשלה והצבא להשיב את הכבוד האבוד בתגובה הולמת. אלא שבדרך יש כמה בעיות קטנות שרק תבוסתנים חושבים עליהן: כמה חיילים ייהרגו, מה יקרה לשבויים ולחטופים, מי ישלוט בעזה אחרי שנכבוש אותה, ומה יקרה אם הכניסה לעזה תפתח עלינו חזיתות נוספות, במיוחד מבול טילים מהחיזבאללה שעדיין יושב על הגדר, תרתי משמע.
אלוף יצחק בריק שכבר צדק בהתרעתו על אפשרות כניסה קרקעית של מחבלים לצד ירי הטילים - והמליץ לצייד את האזרחים בנשק שאולי היה מועיל יותר מהטלפונים הניידים - הזהיר אתמול מפני הסלמה והידרדרות למלחמה כוללת במספר חזיתות. כולל כניסה קרקעית בצפון שתנסה לחקות את ההצלחה של חמאס בדרום. אינני רוצה לזרוע רפיון, רק מבקש להיות בטוח שמי שיקבל את ההחלטות יאזן בתבונה את הסיכונים והסיכויים. שישקלל את מפת הסיכונים הכוללת.
התביעות לנקמה בחמאס ולמיטוט שלטונו הן יותר ממוצדקות ולגיטימיות. התביעה להשבת ההרתעה הישראלית גם היא מוצדקת ולגיטימית. אבל צריך לשאול בהגינות האם יש לנו את הצבא שמסוגל להביא את התוצאות האלה. האם יש לנו את האחדות והסולידריות של הציבור להתייצב מאחורי המחירים הכבדים שעוד נכונו לנו. רק היום ראינו התפרצות של אובדן אמון משולב. של תושבי העוטף שהופקרו, אין מילה אחרת, לטובחי חמאס ושל משפחות החטופים שזועקות את זעמן ותסכולן לנוכח אוזלת היד אל מול גרירת יקיריהן למעבה עזה.
4. סיפור החטופים והנעדרים הולך להיות האתגר הגדול ביותר, המורכב ביותר, הרגיש ביותר, שאי פעם עמדה בפניו ממשלה בישראל. בעבר מרבית השבויים היו חיילים ועכשיו יש עשרות רבות של אזרחים, נשים, זקנים, ילדים וכמובן קצינים וחיילים. נתניהו עצמו קבע את התקדים לשחרור 1,000 מחבלים, מתוכם 400 רוצחים, תמורת גלעד שליט. לפי המפתח הזה אין מספיק אסירים ביטחוניים כשמולו מתמקח הארגון הציני, האכזרי והמרושע ביותר שאפשר לעלות על הדעת.
הדילמה הראשונה שעל הפרק היא האם ניתן בכלל לפתוח במלחמה כוללת בעזה ובמקביל לנהל את המשא ומתן לשחרור השבויים. האם אפשר לקיים כאן מסלול מקביל בדומה להכרזת דוד בן גוריון ש"עלינו לסייע לאנגלים נגד הנאצים כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה". ובכן, כאן אי אפשר גם וגם. גם להחריב את עזה ובמקביל לשאת ולתת על השבויים.
דוד מידן - שהיה בעבר מתאם השבויים והנעדרים, והיום הוא מפעילי המחאה הבולטים, מחבר "הדף הקרבי" השנון והנוקב שמלווה את המאבק למען הדמוקרטיה - תמה שלשום מדוע התפקיד אינו מאויש. לדבריו, היה צריך למנות מיידית מתאם שיפעל במסלול ההומניטרי ויחפש מנופים להשבת האשה הקשישה, הילדים והילדות, הנשים. לא שהחמאס יגלה התחשבות, אבל תמיד אפשר לחפש את האינטרס שלו לשיתוף פעולה. אולי שחרור נגדי של אסירים שעונים לקריטריון ההומניטרי, למשל חולים או קשישים. אתמול מינה נתניהו את גל הירש לתפקיד.
5. מי שחשב שלמכונות הרעל ייקח קצת זמן להיכנס לפעולה טעה ובגדול. ברשתות נרמז כבר על בגידה, לא פחות, של גורמים בצבא שעיכבו בזדון את הסיוע הצבאי והאווירי. זה מוצג כתהייה תמימה (אני רק שאלה) שמתלבשת על מה שנתפס ככישלון נורא. הניסיון ההיסטורי בתחקור כישלונות מגלה שהסיבה לרוב היא מחדלי שיקול דעת ולא חבלה מכוונת. כאשר הברירה היא בין טיפשות לזדון, לרוב זו תקלת טיפשות, רשלנות או חוסר מקצועיות.
אבל כעת, כשהאירוע הדרמטי טרם תוחקר, הגופות עוד לא נקברו, ספירת הקורבנות (נרצחים, פצועים, שבויים) לא הסתיימה ומוקדי הלחימה עוד פעילים — הצפת תזת הבגידה היא מעשה נבלה שרק מכונת רעל פרימיום ומוחות מעוותים אולטרא פרימיום יכולים להפיק.
האם ניתן לפעול משפטית נגד מפיצי הרעל הזה? ובכן אפשר, אבל ספק אם יקרה. סעיף 103 לחוק העונשין עוסק בהפצת תעמולה תבוסתנית: "מי שהפיץ בשעת לחימה, ובכוונה לגרום בהלה בציבור, ידיעות שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמידתם בפני האויב, דינו - מאסר חמש שנים; התכוון לפגוע בביטחון המדינה, דינו - מאסר עשר שנים". העבירה הזו נכללת בחוק העונשין בפרק של "בגידה". המאשימים בבגידה, הם הבוגדים האמיתיים.
6. האלוף עמוס גלעד דיבר על הקשר הישיר של ההפיכה המשטרית לאירוע. אני בטוח שיש שיחלקו עליו, אבל כאשר סופרים את הקורבנות, לא אתפלא אם שר המשפטים יריב לוין וראש ועדת חוקה שמחה רוטמן סופרים עוד גופה: את ההפיכה המשטרית. נדמה שכעת אפילו ממשלת הבלהות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להרשות לעצמה להמשיך לשסע ולקרוע את העם החבול הזה.
ביום שישי האחרון הייתי עסוק בכתיבת טור "אחרי החגים" ליום ראשון, ושקעתי בבירור השאלה האם צו בג"ץ לכינוס הוועדה לבחירת שופטים, משמעותו גם הגשמת תכלית הצו והיא בחירת שופטים. בשבת בבוקר הטור הזה נזרק לפח, ואיתו, יש לקוות, גם ההפיכה המשטרית.
ועדיין צריך לקוות שלא הממשלה הנוכחית, הבלתי כשירה, הגרועה בתולדות המדינה, תוביל אותנו בתקופה הקרובה שעלולה להיות הקריטית בתולדות המדינה. ממשלה שלמרבית חבריה אין ניסיון צבאי, ולא ניסיון רלבנטי כלשהו, לטפל בשום דבר ובמיוחד שלא באתגרים שעל הפרק. לכך תיכון רק ממשלת אחדות־חירום שתתמקד בשתי שאלות בלבד: איך פועלים נגד חמאס ואיך משקמים את תושבי הדרום - שיקום פיזי, פסיכולוגי והשבת האמון שלהם במדינה.
פוליטיקת ההאשמות וחוסר האמון שהשתלטה על חיינו כבר מערימה קשיים על דרכה של האחדות. בני גנץ ויאיר לפיד חלוקים ביניהם על תנאי הכניסה. לפיד לא רוצה לראות את הכהניסטים בסביבה (ובצדק). גנץ גמיש יותר לגבי הפרטנרים אבל רוצה סמכויות ממש. גם לנתניהו, שטרם הפגין חדווה למיזוג, יש אינטרסים משלו. למשל, החשש שהשותפים האלה יפריעו לו להפיל את מלוא האשמה על הצבא. הוא הרי לא ידע כלום כי אף אחד לא משך בשרוולו, אותו שרוול שלא נמשך לפני אסון המירון.
כרגיל אצלנו, אין מדיניות, רק פוליטיקה, אינטרסים והישרדות. אין טובת המדינה, רק טובת הפוליטיקאים. זה מה שיש, ועם זה לא בטוח שאפשר לנצח.
