הכיסא הריק: הייצוג הנשי שנשכח בעמדות המפתח ולמה זה בידיים שלנו?
באחת מישיבות הממשלה בשנות ה-90, כשנשאלה מנכ"לית משרד ממשלתי על הישגיה, היא ענתה: "אני כאן לא רק בזכות היכולות שלי, אלא בזכות דור של נשים שנלחמו כדי שאוכל להגיע לכאן." זו הייתה אמירה עוצמתית שהדגישה את השינוי שנשים הצליחו לחולל בעשורים הקודמים. אך כיום, בעידן שבו נדמה כי השוויון אמור להיות מובן מאליו, קשה שלא לתהות – לאן נעלם הייצוג הנשי בעמדות המפתח?
המספרים מעידים על מציאות עגומה: בשנת 2005, מתוך 28 משרדי ממשלה, 8 נוהלו על ידי מנכ"ליות. היום? רק שתי נשים עומדות בראש משרדי ממשלה מתוך 32. במערכת הבנקאית, שמילאה בעבר תפקידי מפתח בשילוב נשים בעמדות בכירות, נותרה מנכ"לית אחת בלבד מתוך חמש שהיו. זוהי ירידה מדאיגה שמעלה שאלות קשות על תהליך הייצוג המגדרי בישראל, ובפרט על המקום של נשים בעמדות כוח.
לפני כעשור, חוויתי תובנה אישית ששינתה את מסלול חיי. עמדתי במטבח וסיפרתי לבעלי על כך שגיליתי שעמיתי לעבודה, בתפקיד זהה לשלי, מרוויח 50% יותר ממני. בתגובה, הוא שאל שאלה פשוטה: "את בכלל ביקשת העלאה?" השתתקתי. התשובה הייתה "לא". הבנתי אז שהבעיה אינה רק במערכת או בתפיסות החברתיות, אלא גם בי. המחשבה לדרוש יותר פשוט לא חלפה במוחי. זה היה רגע מכונן שהבהיר לי עד כמה נשים לעיתים לא מעריכות את עצמן מספיק ולא פועלות מתוך ביטחון עצמי.
הכיסא הריק בחדרי ההנהלה הוא לא רק סמל, אלא תמרור אזהרה. נשים רבות מחכות שיבחינו בהן, שיכירו ביכולותיהן, בעוד שעמיתיהן הגברים פועלים כדי לקדם את עצמם. הבעיה מתחילה עוד בילדות: בעוד שאת הבנים מעודדים לחלום בגדול ולשאוף להיות מדענים או מנהלים, בנות נוטות להצטמצם לחלומות "מתאימים" יותר, ומקבלות מסרים שמכוונים אותן למקצועות פחות יוקרתיים.
והחמור מכל הוא השיח סביב "נשים יכולות להיות הכל כל הזמן", שדווקא גורם לנו נזק, או כפי שאנחנו נוהגות לכנות אותו – "תסמונת וונדרוומן". מדובר בשקר מסוכן שמוביל לתסכול ולעומס נפשי מיותר. היכולת לשלב בין קריירה תובענית לחיי משפחה מלאים ולשאוף להיות 100% בכל תחום ובכל רגע ולהצליח לנהל הכל באופן מושלם כל הזמן היא בדיוק מה שמכשילה אותנו. גברים, באופן כללי, לא מצפים מעצמם להיות מושלמים בכל תחום – אז למה אנחנו, הנשים, כן מצפות זאת מעצמנו?
האתגר האמיתי הוא ללמוד להוריד את הלחץ, להכיר בעובדה שאנחנו לא יכולות לעשות הכל בו-זמנית, ולבחור איפה, מתי ואיך להשקיע את האנרגיה שלנו בצורה שתואמת את הערכים והעדיפויות שלנו נכון לאותו הרגע.
אז מה ניתן לעשות? השינוי מתחיל בבניית רשתות תמיכה אמיתיות. נטוורקינג אינו מילה גסה; זהו כלי קריטי להתקדמות. נשים צריכות ליצור מרחבים שבהם ניתן לשתף, ללמוד ולעודד זו את זו. מנטוריות בתפקידי מפתח יכולות להוות מודל לחיקוי ולסייע לנשים צעירות להתחיל את דרכן המקצועית ברגל ימין.
אני סבורה כי השינוי האמיתי יגיע רק עם שינוי תודעתי. עלינו לעודד ילדות לחלום בגדול, להאמין בעצמן ולדרוש את שמגיע להן. אל תחששו לטעות או להיכשל – ניסוי וטעייה הם חלק בלתי נפרד מתהליכי צמיחה והתפתחות מקצועית, והם שמובילים אותנו קדימה ומאפשרים ללמוד, להשתפר ולהצליח.
אני פונה לכל אישה באשר היא: תדרשי, תפעלי ותשפיעי. כשאת רואה הזדמנות, אל תהססי לנצל אותה ולעולם אל תוותרי. וכשאת מצליחה, אל תשכחי להושיט יד לאחרות. רק כך נוכל למלא את הכיסאות הריקים וליצור עתיד שוויוני.
סטלה ויינשטיין היא מנכ"לית חברת קיודיסול
