החזית הירוקה תלמדו מדרום קוריאה: כך הופכים את הזבל למקור מזון ואנרגיה
החזית הירוקה
תלמדו מדרום קוריאה: כך הופכים את הזבל למקור מזון ואנרגיה
ישראל היא יצרנית עצומה של זבל אורגני וגם טומנת אותו באדמה, מבזבזת שטחים וגורמת לזיהום. אולי במקום סיור בין אתרי פסולת באיטליה לשרה להגנת הסביבה עידית סילמן כדאי ללמוד מדרום קוריאה, שהפכה את כל הזבל שלה למקור מזון ואנרגיה
בשבוע הבא תמריא השרה להגנת הסביבה עידית סילמן לסיור באיטליה במטרה להתרשם ממתקני הפסולת שהוקמו בעשורים הקודמים באירופה, בזמן שהמשרד שעליו היא אמונה לא מצליח גם בעשור הנוכחי להתמודד עם בעיית הפסולת, אשר 80% ממנה נטמנים באדמה. בישראל אתרי הפסולת הולכים ומתמלאים - וברשויות המקומיות מזהירים מפני משבר חסר תקדים. אך אין זו גזירה משמים. יש מדינות בעולם שעשו בשנים האחרונות מהפך בתחום.
בישראל כ־40% ממשקל הפסולת הם פסולת רטובה, כלומר שאריות מזון. זאת, לעומת 24% מהפסולת בארה״ב. ואף שישראל נחשבת ליצרנית פסולת רטובה רבה ביחס לעולם, היא לא מופרדת משאר האשפה ונאספת, מובלת ונטמנת בבליל אחד וגורמת לנזק רב. אף שפסולת רטובה יכולה לשמש ליצירת קומפוסט ודשן אורגני עבור תעשיית החקלאות או אפילו כדלק - בישראל היא זוללת שטחים במטמנות ויוצרת מפגעים סביבתיים ובריאותיים קשים, גורמת לפליטות מתאן ובכך תורמת לשינויי האקלים.
מזון מבוזבז הוא בעיה עולמית. יותר מכ־30% מהמזון המיוצרים בעולם נזרקים לפני שהם נצרכים, ופסולת מזון אחראית לכ־7% מגזי החממה הנפלטים כל שנה. בעוד שמדינות אחרות מיישמות פתרונות כמו הפרדה ומצליחות למחזר חלק מהפסולת הזאת, דרום קוריאה מתעלה מעל כולן, ומצליחה לכופף את עקומת הזיהום. לפני 20 שנה הטמינה באדמה 98% מפסולת המזון שלה ואילו היום המצב הפוך: 98% מהפסולת הרטובה בדרום קוריאה הופכת למזון, קומפוסט או אנרגיה. זה הישג מדהים: בארה״ב רק 40% מפסולת המזון ממוחזרים, ואילו בישראל כ־100% מהחומר האורגני מוטמן.
כל אזרח ממלא שקית
החל מסוף שנות ה־90 כשדרום קוריאה הבינה שהמזבלות מתמלאות היא החלה ליישם צעדים. ב־2005 אסרה על הטמנת פסולת אורגנית במזבלות, וב־2013 אסרה על השלכה לאוקיינוס של תשטיפים (הנוזל שנסחט מפסולת מזון). באותה שנה גם החלה לחייב את תושביה להפריד פסולת מזון.
אזרחי דרום קוריאה נשלחו לרכוש שקיות ניילון צהובות מיוחדות של 30 ליטר, עליהן מתנוססות המלים ״שקית ייעודית לפסולת מזון". התושבים מתבקשים לסחוט החוצה משאריות המזון את הנוזלים, ואת השקית הצהובה להניח בפח ייעודי. בכל יום השקיות מגיעות למפעל, שבו ממוינת האשפה ונשלחת למסלולים שונים: עיבוד למזון לבעלי חיים, מתקן ליצירת דשן, ובעיקר למתקן ביוגז לייצור אנרגיה.
כיצד הצליחה המדינה לרתום את התושבים למלאכת ההפרדה? בעזרת אגרות וקנסות. בסיאול ניצבים פחי אשפה אלקטרוניים ששוקלים פסולת מזון, והתושבים "מתייגים" את הפסולת שלהם על כרטיס דיגיטלי, ומחויבים מדי חודש לפי הכמות שהם משליכים, ומי שיערבבו את האשפה הרגילה שלו עם שאריות המזון — מסתכנים בקנס. האזרחים, במלים אחרות, נדרשים לשלם עבור שאריות הארוחות שלהם. זו לא רק מערכת כלכלית שמעודדת את הדרום קוריאנים לציית לחוקים, אלא גם מערכת שמעודדת אותם לחשוב פעמיים לפני שהם מבזבזים מזון כשיר למאכל, או קונים כמויות עצומות של מזון שלא יאכלו בוודאות.
תושבי דרום קוריאה מחויבים להפריד את כל הזבל האורגני שלהם. מי שמפר את החוק חוטף קנס
המערכת לא מושלמת. כך למשל, פסולת מזון שלא הופרדה כראוי לפני שהפכה למזון לבעלי חיים גרמה להרעלה שלהם, וחקלאים גם לא להוטים להשתמש בדשן שעשוי מקומפוסט. אך קשה להתעלם מכך שדרום קוריאה החליטה לטפל במציאות אסונית, ולייצר מהפכה במקום להמשיך ולזלול עוד מהשטחים הפתוחים שלה לטובת הטמנת פסולת מזהמת. בתוך פחות מעשור מאז שהחלה את מהפכת הפסולת שלה, הפחיתה המדינה את ייצורה ב־23% והסיטה 53 מיליון טונות של פסולת ממזבלות ומשרפות, מה שהוביל לחיסכון של כ־8 מיליארד דולר למדינה.
״לפני 20 שנה ישראל ודרום קוריאה ניצבו כמעט באותו המקום והטמינו את רוב הפסולת שלהן״, אומר פרופ׳ עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית סמי שמעון. ״מאז, בעוד שבישראל ממחזרים תוכניות, הצהרות והבטחות - ואנחנו עדיין מטמינים כ־80% מהפסולת, בקוריאה מטפלים ב־98% מהפסולת. לא מדובר בהישגים טכנולוגיים אלא במערך נחוש ומתמיד של ניהול חכם: מפתח הבית ועד פתרונות הקצה. כדי שמדינת ישראל, שבשנים האחרונות מקדמת סוף סוף יותר פתרונות חדשים, תצליח לעשות את השינוי הממשלה חייבת לשתף פעולה עם הרשויות המקומיות ולרתום את הציבור״.
לא רק דרום קוריאה קידמה תוכנית להתמודדות עם הררי הפסולת. במדינה קרובה יותר יכולה השרה סילמן ללמוד כיצד להפוך כלכלה למעגלית. בהולנד - 27.5% מהחומרים שבהם נעשה שימוש בכלכלה, מגיעים מפסולת ממוחזרת (זאת, לעומת שיעור ממוצע של 11.5% באיחוד האירופי). עד 2030 שואפת הולנד לצמצם ב־50% שימוש בחומרי גלם ראשוניים, ועד 2050 להניע את גלגלי הכלכלה כולה בהתבסס על חומרי גלם ממוחזרים.
בהולנד הבינו שלא די ב"ניהול פסולת" ויש לחפש דרכים להעלימה לחלוטין. בכל יום מתבצע שם שימוש באינספור חומרי גלם שמבזבזים את משאבי כדור הארץ, ולכן במקום להמשיך ולהזיק לסביבה בכריית משאבים חדשים מנצלים ההולנדים חומרים שכבר יוצרו. ב־2017 חתמה המדינה על "הסכם חומרי גלם" עם עיריות, יצרנים, איגודים מקצועיים וארגוני סביבה לשיתוף פעולה הדוק יותר בפרויקטים של כלכלה מעגלית. בתחילת 2023 פורסמה מפת דרכים עד לסוף העשור, הכוללת יעדים ספציפיים לקבוצות מוצרים כמו רהיטים וטקסטיל.
התוכנית מתמקדת בצמצום נפח החומרים המשמשים את המשק, בין היתר על ידי שיפור היעילות, והחלפת חומרי גלם בחומרים ממוחזרים, הארכת משך החיים של מוצרים בכל מקום אפשרי ומחזור. הניתוח של הסוכנות להערכת הסביבה בהולנד (PBL) ואוניברסיטת אוטרכט, מצביע על כך שאסטרטגיות מעגליות יכולות להפחית את השימוש בחומרים ראשוניים ב־67% ב־2050, ואת פליטת גזי חממה ב־62%. שמירה על הסטטוס קוו הקיים תוביל כמובן לעלייה של 14% ו־12% בהתאמה. הדרך לשם , כך או כך, ארוכה. היא דורשת, בין היתר, רגולציה קפדנית והטלת חובות על יצרנים, אשר מאלצים את הציבור להתמודד עם כמויות ענק של פסולת שהם מייצרים, למשל באריזות ענק שלא לצורך, או בפריטים שנוטים להתקלקל או לא ניתנים למחזור בשל העיצוב הראשוני שלהם.
תוכנית ללא ביצוע
בישראל, לעת עתה, לא מצליח המשרד להגנת הסביבה להניע את גלגלי כלכלת הפסולת ומשגר כמעט את כל האשפה שמייצרים האזרחים להטמנה באדמה. בקרן הניקיון, שבה נאגרים בעיקר היטלי הטמנה, שמטרתם לעודד מציאת פתרונות אחרים, הצטברו כ־4 מיליארד שקל, שביכולתם להוביל לשינוי אמיתי של המצב בשטח ולשמש להקמה של מתקני קצה. אולם תוכניות שונות בתחום בוטלו לאורך השנים, וחלק ניכר מהסכום (כ־2.5 מיליארד שקל) הועבר כהלוואה לקופת המדינה, עד שיימצא לו דורש.
אלעד עמיחי, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי במשרד להגנת הסביבה, סבור שהשינוי יתרחש בשנים הקרובות, שכן בהליכי תכנון מצויים היום מתקנים רבים לטיפול בפסולת. לדבריו, ״הדרך לעשות שינוי היא בתשתיות: מתקני טיפול מתקדמים ולא מטמנות. יש שבעה מתקני מיון ברחבי הארץ שקמו בשנים האחרונות ושני מתקנים לטיפול בפסולת אורגנית שמטפלים בכ־700 טונות חומר אורגני ביום.
בישראל יש כוונה לטפל בפסולת האורגנית ולהפוך אותה לפחות מזהמת, בינתיים זה לא קורה
נכון להיום, הם שולחים את החומר להטמנה, אבל הטיפול בו מוביל לכך שהוא פולט פחות גזי חממה. בהמשך חלק מהחומר האורגני יופרד במקור ובהמשך אנחנו מאמינים שהוא יגיע לחקלאות. הירידה המשמעותית בשיעורי ההטמנה תהיה בעוד כארבע שנים - אז נטמין כ־60% מהחומר האורגני אך הוא יהיה לאחר מיון, לא יפלוט גזי חממה ולא ייצר תשטיפים. אנחנו יודעים שאנחנו באיחור ואומרים זאת זה יושר. באירופה השינויים לקחו שלושה עשורים. אנחנו פועלים כך שאצלנו הם ייקחו עשור״.
מתקני ביוגז יכולים לייצר באמצעות תהליך טבעי, גז מתאן משאריות מזון, גזם חקלאי ואפילו מבוצת שפכים. הם מפרקים את החומר האורגני בסביבה ללא חמצן, והגזים שנפלטים בתהליך משמשים ליצירת אנרגיה - מחשמל ועד חום, ואף יכולים לשמש כגז בישול.
