לא מספיק לזרוק 4 מיליארד שקלים על יישובי הצפון - יש להפנות אותם לעסקים הקטנים
לא מספיק לזרוק 4 מיליארד שקלים על יישובי הצפון - יש להפנות אותם לעסקים הקטנים
עד לא מכבר תושבי הצפון נדחקו לקרן זווית. הכול עסקו במצבם של תושבי הדרום, אלה שנפגעו מהטבח הנורא שאירע ב-7 באוקטובר, ואלו שמזלם שפר עליהם לכאורה, והם נאלצו רק "להתפנות" ולהתגורר בבתי מלון. האש שמכוונת בימים אלה ליישובי הצפון, העבירה את הדיון הציבורי אל אותם תושבים ששילמו את המחיר ונאלצו לעזוב בבוקר בהיר את ביתם, מחשש שייפגעו מהאש או חלילה מטבח נוסף.
הנתונים הנוכחיים, שמונה חודשים לאחר מתקפת החמאס בדרום, מראים למשל כי תעשיית התיירות, שהייתה אחת מגולות הכותרת של האזור למטיילים מהארץ ומחו"ל ספגה פגיעה בסכום עצום של 7 מיליארד שקלים. צריך לזכור שהדבר הזה שנקרא "תעשייה" הוא לא פעם עסק קטן בדמות צימר שמקנה לאלו המתחזקים אותו עבודה ופרנסה בפריפריה הרחוקה של ישראל.
הממשלה אמנם הודיעה על תקצוב בסך 3 מיליארד שקל לתושבי הצפון שנועד לפצותם על פגעי המלחמה, אך מדובר בטיפה בים מול 19 מיליארד השקלים שהוקצו לאזור הדרום. בחלוקה גסה מדובר על 400 אלף שקלים לתושב באזור הדרום, אל מול 20 אלף שקלים בלבד לתושב בצפון. מה גם שהממשלה לא כללה את הפיצוי לענף התיירות, שלצד ענף הקולינריה, הוא הענף שבתוכו מתקיימים עסקים קטנים שמחפשים את דרכם בשנה האחרונה.
אם המדינה הייתה פועלת נכון, היה עליה לבחור קודם כל בעסקים הקטנים, אלו שמוחזקים בין היתר על ידי נשים, חלקן חד הוריות, שהעסק שברשותן הוא כמו אוויר לנשימה עבורן. זה יכול להיות כאמור צימר, מסעדה משפחתית, קונדיטוריה קטנה, סדנה להכנת שוקולד, טיולי ג'יפים, פינת ליטופיה של בעלי חיים, מתחם ספא ועוד, שמביאים אליהם אורחים מהמרכז, שנהנים מההזדמנות לשלב בטיול לצפון אטרקציה שהופכת את הטיול לבעל משמעות.
בואו נניח שמחר המלחמה בצפון ובדרום מסתיימת, תושבי הצפון חוזרים אל הבתים שמהם היו עקורים במשך שמונה חודשים, וביום שאחרי, רגע אחרי שחזרו לביתם הישן, הם צריכים לחזור ולהפעיל מחדש את העסק שלהם, אותו עסק שלא פעל במשך חודשים רבים? הם זקוקים מן הסתם לכסף כדי לאתחל הכול מחדש.
ניקח לדוגמא את אולגה, בעלת מפעל קטן ליד קריית שמונה שרוקח ליקרים אלכוהוליים טעימים להפליא. אולגה לא רק איבדה כרגע את המפעל, היא איבדה גם את יכולת הייצור ההמשכית שכן הליקרים נרקחים מפירות החקלאות ביישובי הצפון. האובדן הוא לא רק כרדע עם הפינוי, אלא גם ביום שאחרי. יש ביטוי שאומר שבמצב כזה צריך להתחיל מאפס, אבל לא. במקרה הזה צריך להתחיל ממינוס, ולשלם גם את החובות שהצטברו בזמן הזה. האם המדינה תסייע לאולגה ולשאר בעלות העסקים בצפון שלם את אותם חובות ולקום מחדש.
לא מדובר כאן בגל נדבות שהמדינה צריכה לתת על מנת להשתיק מחאה נגדה. מדובר בעסקים כלכליים ויצרניים שיוצרים תעסוקה למשפחות רבות, שדואגות מצדן להפוך את אזור הצפון לאזור אטרקטיבי לכזה העומד בזכות עצמו ומהווה מקור גאווה לא רק לתושביו אלא לכולנו כאזרחים
אבל לא רק המדינה צריכה להיות האחראית. נדרשת גם סולידריות חברתית של נשים ממרכז הארץ לנשים מצפונה. אם כל אחת (ואחד מאיתנו) יקנה שירות או מוצר (אפשר גם שניים ושלושה) מעסק הנמצא בצפון הוא יוכל לסייע לו להשתקם. הרכישה יכולה וצריכה להיות גם עתידית. כלומר לרכוש את החופשה השנתית מראש ולעוד שנה, נכון, זה בכלל לא טריוויאלי, אבל בהחלט יכול לתת רוח גבית משמעותית לעסקים הללו ולהראות את הכוח שלנו כחברה וכנשים לסייע גם בימים המורכבים הללו.
7 באוקטובר הוא תאריך איום ונורא שייחרט לעד בזכרון הקולקטיבי של האומה, אבל הוא יכול בדיעבד גם להיות קריאת ההשכמה של כולנו, וללמד אותנו משהו על סולידריות, סולידריות כללית וסולידריות נשית בפרט.
צופית גורדון היא מנכ"לית "יוזמות עתיד" המלווה נשים בתהליכי הקמה ופיתוח של עסקים קטנים
