דעההמלחמה באינפלציה דורשת שיתוף פעולה של הציבור
דעה
המלחמה באינפלציה דורשת שיתוף פעולה של הציבור
אמנם לכל אחד ואחד מאתנו אין במעשיו השפעה על המשק, אך אם מספיק אנשים יאמינו שהאינפלציה תתארך ותחמיר, הם יקדימו לרכוש מוצרים שהם לא באמת צריכים כרגע וכך יתרמו לעליית המחירים. כדי להשיג את שיתוף הפעולה של הציבור, חשוב להבין מה הוא חושב לגבי האינפלציה והאם הוא רואה את המצב עין בעין עם מקבלי ההחלטות
שלושה דברים אפשר לומר בבירור על האינפלציה של ימינו: היא חדה, מפתיעה ופוגעת בעיקר בציבור. מקבלי ההחלטות פועלים להקטנת השפעותיה השליליות, אבל הם צריכים שיתוף פעולה שלנו, האזרחים.
אך האם הציבור רואה את המצב עין בעין עם מקבלי ההחלטות? הרי היום, בעידן התקשורת, הידע, המידע והתחכום, הצרכן המודרני ודאי עיצב לעצמו הערכות עצמאיות ומנומקות על המצב. אז מה הציבור חושב?
השבוע מצאתי מאמר של מחלקת המחקר של קרן המטבע שבודק בדיוק את זה. במאמר מוסבר כי לכל אחד מאתנו אין במעשיו השפעה על המשק, אבל ההתנהגות של כולנו ביחד תקבע אם פני המשק לצריכה וצמיחה, או לחיסכון והאטה. אם מספיק אנשים יאמינו שהאינפלציה תתארך ותחמיר, הם יקדימו לרכוש מוצרי יסוד ומוצרים בני קיימא כמו מקררים, מכונות כביסה, מדיחים, מכשירי חשמל ואלקטרוניקה, ובמו ידיהם יגרמו למחירים לעלות.
כיום, כשיש גם מגבלות היצע וייצור, בין השאר מספיחי הקורונה, עודף הביקוש הזה יכול להיות קריטי עוד יותר ללחצי המחירים. וכמובן, היכן שיש מנגנוני הצמדה (וגם במקומות אחרים), השכר יילחץ כלפי מעלה ודרך אפקט ההכנסה יגרום לגידול נוסף של הביקושים, מה שייאלץ את החברות להעלות מחירים.
את הספירלה הזו נחושים הבנקים המרכזיים למנוע בכל מחיר, ולכן הם אצים להם עם העלאות הריבית. כמו כן, הם מנסים להשפיע על ציפיות האינפלציה של הציבור, כדי שהוא יפעל בשטח "בהתאם". אם הם יצליחו לשכנע אותנו שהאינפלציה, בתוך נגיד 5-3 שנים, תרד, אולי לא נמהר לקנות עכשיו מה שאנחנו לא באמת צריכים.
המאמר בודק עד כמה מקבלי ההחלטות מבינים איך הציבור חושב והאם ניסיונותיהם להשפיע על ציפיותיו אכן אפקטיביות. המחקר הכלכלי מראה שבדרך כלל אנחנו, הציבור, נוטים לתפוס את האינפלציה כגבוהה וממושכת יותר ממה שהיא. אנו גם חלוקים יותר לגבי האינפלציה מאשר המומחים, משנים את דעתנו בתדירות נמוכה יותר והתפיסה של כל אחד מאתנו לגבי יוקר המחייה מושפעת מאוד מהמוצרים והשירותים שאנו מכירים וצורכים, ולא מסל כללי שמשמש את המומחים.
יש גם ראיות שאנשים שחוו אירועים מכוננים כמו משברי הנפט של שנות ה-70, שהזניקו את האינפלציה (והריביות) בעולם, יושפעו מכך מבחינת ציפיות האינפלציה שלהם למשך כל חייהם.
מה שהמאמר מחדש זה ההבנה של כיצד הציפיות הללו נוצרות, ולא רק למידה עליהן באמצעות סקרים אחרי שכבר גובשו. החוקרים בדקו איך הציבור תופס זעזועים כלכליים שונים מבחינת מצבו התעסוקתי ומה הוא חושב על האינפלציה, לעומת מה שחושבים המומחים. לצורך כך, הם סקרו 1,500 מומחים ממוסדות פיננסיים, ממשלתיים ואקדמיים שונים.
הם הציעו ארבע אפשרויות: זינוק של מחירי הנפט עקב קיטון חד בהיצע, עלייה במס הכנסה, גידול בהוצאות הממשלה ועלייה בריבית. הציבור והמומחים נשאלו בנפרד מה יקרה לאינפלציה ולאבטלה בעוד שנה לפני ואחרי שהתרחישים הוצגו להם.
התשובות העידו על הבדלים בין שתי הקבוצות ובתוכן, ואפילו מחלוקת אם מדובר בכלל בזעזוע חיובי או שלילי. אחד הממצאים היה צפוי – המומחים אמרו שענו בהתאם לידע הטכני שלהם ואילו הציבור השתמש בשיטות מגוונות יותר, בעיקר ניסיון אישי, דעה פוליטית או פשוט ניחוש.
אבל הממצא הכי מעניין הוא שהציבור הרחב חושב שהעלאת ריבית והעלאת מס הכנסה יגדילו את האינפלציה - בניגוד לדעה הרווחת בקרב מומחים ובתיאוריה. ויש אפילו הסבר למה: הריבית, כך לפי משקי הבית, מייקרת את עלות האשראי של החברות, והן בתורן מעמיסות את העלות הנוספת על הלקוחות.
לפי החוקרים, הפתרון הוא בתמסורת נכונה מהבנקים המרכזיים לציבור. זאת, במטרה לגרום לו לגבש את ציפיותיו לפי שיקולי צד הביקוש, לא ההיצע, וכך לתעל את הוצאותיו לכיוון שהם מעוניינים בו.
רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות
