פרשנותשנה עברה אך הוועדה לבחירת שופטים משותקת
פרשנות
שנה עברה אך הוועדה לבחירת שופטים משותקת
הוועדה לבחירת שופטים התכנסה בפעם האחרונה רק ב־22 לאפריל שנה שעברה. 16 תקני שיפוט ממתינים לאיוש אך שר המשפטים עסוק בהסתה נגד שופטי בג"ץ, שלפיו מעודדים אנסים וטרוריסטים. במקביל, שמחה רוטמן יוצר סימטריה בין מפגני הימין שדרכו על תמונת השופטים לבין המוחים בקפלן
ב־22 לאפריל מלאה שנה לכינוסה האחרון של הוועדה לבחירת שופטים, אז בראשות שר המשפטים גדעון סער. למרות ש־16 תקני שיפוט ממתינים לאיוש ו־26 שופטים צפויים לפרוש עד סוף 2023, הוועדה לבחירת שופטים משותקת. השיתוק הוא תוצאה של היוזמה לפרק ולבנות מחדש את הוועדה ללא נציגי לשכת עורכי הדין ועם רוב וסמכות לקואליציה לבחור בלעדית את השופטים. בינתיים היוזמה הזו נתקעה, וכמוה הוועדה שלכאורה יכולה הייתה להמשיך ולפעול בהרכבה הנוכחי — עם שר המשפטים לוין ושר נוסף, שלושה שופטים, שני נציגי הלשכה ושני חברי הכנסת שמחה רוטמן ואפרת רייטן, שמועד כהונתם הוארך ל־15 ביוני (עד אז, קיוו שהרפורמה תעבור ומבנה הוועדה ישונה). כעת, נדמה שגם ב־15 ביוני לא תהיה ועדה חדשה, ואז יאריכו שוב את הכהונה, אבל זו הארכת סרק בהעדר נכונות של השר לוין לכנס את הוועדה. לוין אפילו לא טרח להשיב למכתבה של חברת הוועדה רייטן שביקשה ממנו לכנס את הוועדה כדי להקל על העומס שמתעצם כתוצאה מהשבתת המינויים. "בישראל", היא כותבת, "יש הרבה פחות שופטים לעומת מספר האזרחים בהשוואה למדינות ה־OECD". בישראל יש 8.2 שופטים לכל 100 אלף איש, באירופה כמעט פי שלושה — 21.4 שופטים, וזאת כאשר מספר התיקים לכל 100 אלף איש הוא כפול — 4.8 לעומת 2.4 באירופה. אפשר היה לקיים בינתיים את ההליכים המקדימים לבחירה, כלומר מיון וסינון מועמדים, אבל גם הפעילות הזו משותקת.
רוטמן מנפק עוד סימטריה שקרית
ח"כ שמחה רוטמן עט כמוצא שלל רב על סימטריה בין ההפגנות בעד ונגד ההפיכה המשטרית. לדבריו, מפגינים נגד ההפיכה דרכו שלשום על מגילת העצמאות, בדיוק כמו שהמפגינים בעד ההפיכה דרכו ביום חמישי על תמונות של שופטי העליון והיועצת המשפטית לממשלה. במקרה ולא בכוונה, הסביר רוטמן, כשיש צפיפות לא בדיוק רואים על מה דורכים. כרגיל, גם אם יש כאן בדל אמת, היא מגוייסת לטובת השקר הגדול. ראשית, הסיפור הוא לא הדריכה אלא הכוונה. המפגינים נגד ההפיכה מאמצים אל ליבם בחום את מגילת העצמאות. גם אם מישהו בטעות דרך עליה, הוא לא התכוון לבזותה. מפגיני ההפיכה מוסתים בשנאה לשופטי העליון ולכן הדריכה על תמונותיהם היא אקט איראני קלאסי של ביזוי נשוא השנאה. בכוונת תחילה, בלב שלם, ובהתאמה מלאה לדברי ההסתה הפרועים של שר המשפטים יריב לוין לפיהם שופטי בג"ץ מעודדים אנסים וטרוריסטים. לא, הם לא דרכו בטעות ומתוך צפיפות על תמונות של הנשיאה חיות והיועמ"ש בהרב־מיארה. שנית, ההשוואה הופכת למופרכת עוד יותר בהינתן הסיבה להופעת הסמלים והתמונות בהפגנות השונות. מגילת העצמאות נפרשה על הארץ בהפגנות מתנגדי ההפיכה כביטוי לרעיון שמונח בבסיס ההפגנה — להשאיר את מדינת ישראל בגבולות הגזרה הערכיים של המגילה. ומה בדיוק עשו התמונות של חיות ובהרב־מיארה בהפגנה הנגדית? הן הובאו לשם כדי שיהיה את מי לבזות, לנאץ, וגם שיהיה על מה לדרוך. וכאשר רוטמן מספר בראיון ל־ynet שזה אותו דבר, הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב — גם לכזב וגם ללעוג לאינטליגנציה של המראיינים והמאזינים.
גנץ לא השתמש בסולם כדי לצאת מההדברות
פרופ' יובל אלבשן עלה אחרי ח"כ רוטמן לראיון ברדיו YNET והטיל פצצה. בשיחות בבית הנשיא, אמר, יש הסכמות על רובן המכריע של הסוגיות למעט הוועדה לבחירת שופטים. וגם שם, הוסיף, נרשמה התקדמות: לשופטים יהיה משקל חשוב בבחירה, אבל לא לשופטים המכהנים, ובמקומם יגויסו למשימה שופטים בדימוס. על דבר אחד מסכימים כולם — הוצאת נציגי לשכת עורכי הדין מהוועדה. המתווה שמדובר עליו הוא שלושה שרים, שלושה חברי כנסת (אחד מהאופוזיציה) ושלושה שופטים (שניים מהם עליונים בדימוס או נשיאי מחוזיים בדימוס).
לפי אלבשן, הושגו הסכמות במספר נושאי ליבה, כמו על ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד ואפילו על עיגונו של ערך השוויון במגילת זכויות האדם. "תתפלא", אומר לי אלבשן", גם החרדים מסכימים לזה".
ההסכמות שהושגו טולטלו פעמיים, לדברי אלבשן. פעם אחת באירוע של פיטורי גלנט. המחאה יצאה בזעם לרחובות ונתניהו הקפיא את ההסכמות. ופעם שניה בנאום השטנה וההסתה של יריב לוין בהפגנה ביום חמישי. "ולמרות שני אלה, ההדברות נמשכת, ולכן אני דווקא אופטימי היום, ביום ראשון", אמר אלבשן אתמול, "נאום לוין נתן לגנץ אפשרות לרדת מסולם ההדברות והוא לא עשה זאת. גנץ (בלי ח"כ סער) ומפלגת העבודה (בלי ח"כ מיכאלי) מגלים אחריות והם עדיין באירוע. אסור להיכנע לסיסמאות החלולות של הקיצונים משני הצדדים — לא לאלה שנגד הדיקטטורה של בג"ץ ולא לאלה שנגד הדיקטטורה של הממשלה. הפשרה היא לבה של הדמוקרטיה. אין דמוקרטיה ללא פשרות, רק דיקטטורה מתקיימת על הכרעות חד צדדיות".
האם נתניהו מחפש את דרכו החוצה?
מיהרתי להתקשר לאחד שיושב בדיונים והוא הכחיש בתוקף את דברי אלבשן. אין שום הסכמות עדיין, אמר, ואלבשן גם לא נמצא כאן, אז לא ברור מאיפה הוא הביא את המסקנות האלה.
אין לי כלים להכריע בין השניים. ייתכן ששניהם צודקים. ייתכן ויש הבנות חשובות שרוחשות בבסיס השיחות שמתקיימות במלון ולדורף אסטוריה (בו מתקיימות "שיחות בית הנשיא"), אבל הן עדיין רחוקות ממיסגורן כ"הסכמות". וכדאי לחדד חזית נוספת שהיא פחות לגופם של דברים, אלא על שאלת האחריות לפיצוץ השיחות, אם וכאשר זה יקרה. הצדדים לא נלחמים רק על המתווה, אלא גם על סיכום האירוע מפיו של הנשיא — על מי יטיל הרצוג את האחריות לפיצוץ. לנציגי הצדדים חשובה הניראות. אף אחד לא ירצה להצטייר כמי שהתפשר, ואפילו לא על קמצוץ ממשנתו. ההפגנות ו"הרחוב" מסמנים את נקודות הקיצון. לכן היה חשוב ליריב לוין להראות את "הרחוב" שלו מול מחאת הנגד העיקשת שיוצאת בכל שבוע להפגנות המוניות נגדו. ללוין יש עכשיו את הרחוב שלו שמתפצל לשני יעדים: גם מול מחאת מתנגדי ההפיכה וגם מול ראש הממשלה נתניהו שכנראה מחפש את דרכו החוצה מהמיזם שסיבך אותו מול הכלכלה, העולם, הביטחון ובעיקר מול הסקרים שגובים ממנו את מחיר המשבר והכישלון. גם בתבוסת הקואליציה מול האופוזציה, וגם בהצבת גנץ מעליו בדירוג ההתאמה לראשות הממשלה.
לוין סלל את הרחוב והגשר שלו
כרגע מונחים ארבעה נושאים להידברות בין הצוותים שנשלחו לבית הנשיא: חוק יסוד: החקיקה, מגילת זכויות האדם, הוועדה לבחירת שופטים, עצמאות היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. שני הראשונים הם נושאי מסגרת — קנקנים שעל תכולתם מתדיינים כאן כבר עשרות שנים. שני האחרונים הם הסדרים פרקטיים, אבל גם ערכיים שמשלבים "מנגנון" ביחד עם הערך של עצמאות המשפט. שניהם נוגעים למינויים והשמה "פרסונליים", אבל כאלה שיכרעו את גורלה של הדמוקרטיה הישראלית במובן של הבטחת עצמאות הביקורת המשפטית.
דיקטטורת מערכת המשפט מתגלמת בעיני תומכי ה"רפורמה" וההפיכה, במספר אירועים: ההתנתקות (בעיקר המעצרים), אסון המירון (פסילת הסדרים שהוצעו), הכשרת עזמי בשארה להתמודדות לכנסת (סיוע לטרוריסטים) וגם פסילת חוק טל שהציע מתווה הדרגתי לפטור לחרדים ולשילובם ההדרגתי בשוק העבודה. בעניין זה נדמה שכבר ברור לכולם שבג"ץ הוא לא הכתובת להסדרת הסיפור הזה שחזר לחיינו שוב בפעם המי יודע כמה, תחת ההסכמה המתגבשת להורדת גיל הפטור ל־22. את התנגדות המחאה לא ניתן יהיה להשתיק, אבל הכוונה היא להרחיק את בג"ץ מהחוק כדי לתת לפוליטיקאים לנסח חוזה חברתי חדש שיסדיר סופית את סוגיית החלוקה בנטל. אולי ברוח הצעת עפר שלח — לתעל את החרדים לשירות בטחוני־אזרחי שיהיה מופרד משירות בטחוני־צבאי שיוגדר מחדש תחת הצרכים האמיתיים של הצבא בכוח אדם מצומצם יותר, אבל איכותי, מקצועי ומתוגמל.
חוץ מהחבר'ה של ברל'ה קרומבי, רוב החרדים נעדרו מהפגנת תומכי ההפיכה, אבל הכיפות האחרות רשמו את הנוכחות המסיבית ביותר. המתנחלים של סמוטריץ' ובן גביר, והמסורתיים של הליכוד, אלה שבקלפי התלבטו עד הרגע האחרון בין נתניהו לבן גביר. אסור להתבלבל — זו ההפגנה של המדינה היהודית (בעיקר המוטציה המשיחית שלה) נגד המדינה הדמוקרטית. זה עיקר "הרחוב" של יריב לוין שגשר השטנה לבג"ץ מחבר בינו לבין הציונות הדתית, ושמחה רוטמן הוא הגשר הפרסונלי שמחבר את השטנה הזו ל"רפורמה". היעד של הברית הזו הוא לשכנע את הקהל הקדוש שבג"ץ הוא האחראי לכל האסונות של מדינת ישראל והסרת האיום הזה היא ההגשמה האולטימטיבית של הצבעתו בקלפי.
ומה עם הפתרונות המאויישים?
כאשר נתניהו מינה את השניים האלה, לוין ורוטמן, לתפקידיהם — שר משפטים ויו"ר ועדת חוקה — הוא דן את מדינת ישראל למשבר הגדול ביותר בתולדותיה. לקריעתה של החברה הישראלית, לנזקי הכלכלה והביטחון המתעצמים, לאיומים פוטנציאליים מול ארה"ב, אירופה הדמוקרטית ובית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. וכשמוסיפים לזה מינויים כסמוטריץ' לאוצר, בן גביר לביטחון הלאומי, והכוונות למנות את מאי גולן כקונסולית ישראל בניו־יורק וכנרת בראשי לראש מערך ההסברה הלאומי — קשה שלא להתייאש אל מול מהאבסורד הבא. אחד מהישגי ההייטק הישראלי הוא חברת אירונאוטיקס. "אנחנו מובילים עולמיים בכל הקשור לפתרונות בלתי מאויישים", אמר סמנכ"ל השיווק של החברה מתן פרי. אז עם כל הכבוד ל"פתרונות בלתי מאויישים" — כשמדובר בפתרונות מאויישים, הממשלה הישראלית מתגלית כאחת המפגרות בעולם.
