פרשנותכל האמצעים כשרים לשינוי ציביון המדינה לדיקטטורה דתית
פרשנות
כל האמצעים כשרים לשינוי ציביון המדינה לדיקטטורה דתית
קו ישר מחבר בין הניסיון להבעיר את הר הבית במסגרת "שינוי הסטטוס קוו" לקרב על הצבת מחיצת תפילה בדיזנגוף. בשני המקרים מנסים סמוטריץ', בן גביר ובני בריתם לשנות את אופיה של המדינה ולהבעיר את השטחים - והמאמץ אף יורד מירושלים לתל אביב
1. הקרב על קלסתרה וצביונה של מדינת ישראל מתחולל במספר חזיתות וזירות. הפיזור נדמה כאקראי, האירועים לכאורה לא קשורים, אבל הם נארגים לכדי תמונה גדולה ומבהילה - של תבוסת המדינה הדמוקרטית־ליברלית והמרתה בדיקטטורת משטרה יהודית. הכלים והאמצעים מגוונים. משטרת בן גביר כבר מגויסת על מלא לדיכוי מתנגדי השלטון, ראו מקרה מעצר הנשים בהרצליה, הכנסת מקדמת חקיקה אנטי־דמוקרטית במספרים מפחידים; הממשלה מקדמת מינויי מקורבים צייתנים, של חלקם בניגוד לחוק; שרים בממשלה מסיתים נגד היועצת המשפטית לממשלה ומאיימים שלא למלא פסקי דין של בית המשפט העליון.
סמוטריץ' ובן גביר מבעירים את השטחים בדרך למלחמת גוג ומגוג שתגשים את חזונם המשיחי על מלכות ארץ ישראל השלמה וכינון בית המקדש. היהלום שבכתר של חזית זו הוא הבערת הר הבית, מה שמכונה בלשון מכובסת יותר - המאמץ לשינוי הסטטוס קוו.
והנה המאמץ הזה יורד מירושלים לתל אביב. מהר הבית לדיזנגוף. מעיר הקודש למעוז החילוניות האחרון. ההבדלים אמנם גדולים, אבל יש גם דמיון. רמת הקדושה, כמובן, אינה זהה, ובדיזנגוף אין צורך בהשתטחות.
בהר הבית ההתגרות מופנית כלפי כל העולם המוסלמי, בדיזנגוף, רק כלפי החילונים. אבל גם הדמיון חשוב: הדת היהודית משמשת שוב ככלי לחרחור מדנים, לשנאה, לקטטות, להעמקת השסע בין חלקי האוכלוסייה. הקרב הוא על הצבת מחיצת הפרדה במרחב הציבורי בתפילות יום כיפור ושמחת תורה המתקרבות. הוא מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני סגן הנשיא ארז יקואל, שמנסה להניע את הצדדים לפשרות, ללא הצלחה בינתיים.
ביום חמישי שעבר התקיים דיון בעתירת עמותת "ראש יהודי" נגד עיריית תל אביב שאוסרת מחיצה. תפילה בהפרדה מותרת כי כל אחד יכול לעמוד כרצונו במרחב הציבורי. העימות הוא לא רק בין העמותה לעירייה, אלא גם בין תושבות ותושבי העיר. אלה שהתייצבו לצד הראש היהודי ואלה שלצד העירייה. מלבד עורכי הדין, טענו גם שתיים משני צדי המתרס: עירית לינור מהצד של המתפללים ונועה בגון מהצד של החילונים.
2. הדיון המשפטי נמתח בין החוקתי למנהלי. מצד אחד, חופש הדת מול החופש מדת, הגבלת חופש התנועה והזכות לפולחן במרחב הציבורי. מצד שני, סמכות העירייה לשמר את צביון המרחב הציבורי.
את "ראש יהודי" ייצגו עוה"ד ישראל פז וד"ר הראל ארנון. "המחיצה מחויבת לפי ההלכה לטובת אלה שדורשים אותה", טען ארנון, "אם יגיעו 2,000-3,000 אז רק מאות בודדות דורשות מחיצה והעירייה פוגעת בזכותם שלא בסמכות ושלא כדין". לינור הלעיגה את החילונים שמציבים מול היום הקדוש את החירות לדווש חופשי באופניים. ארנון ולינור משלבים יהדות ודמוקרטיה וגם תוקפנות וקורבנות. בעיקר, הם מפקיעים את השיח הליברלי. "עירום כן? - תפילה בהפרדה לא?", נחרד ארנון שמגייס את מצעד הגאווה, ומוסיף: "אני בוש ונכלם שזו מדינת תל אביב, יש כאן התעלמות מכוונת מאופייה היהודי של מדינת ישראל. ביום הכי קדוש לעם היהודי מונעים מאתנו לעשות שימוש בכיכר".
התשובה של עיריית תל אביב, באמצעות עו"ד שמואל זינגר היא טכנית ומהותית בו־זמנית: "המרחב הציבורי שייך לכל איש ואשה, הזכאים לעמוד, לשבת וללכת היכן שרק יחפצו, ואין בכוונתנו להתיר הצבת מחיצה שתכליתה להורות לגבר או אשה, באשר הם גבר או אשה, היכן הם רשאים לשהות והיכן לא".
3. "הראש היהודי", אם נחזור למצעד הגאווה, משווה את ההגבלה שהוא מבקש, להגבלות שהעירייה מטילה כדי לקיים את המצעד, להפגנות בקפלן ולשלל אירועים כמו המרתון, פסטיבלים, ירידים ושאר מופעי הרחוב. ההבדל, לטענת העירייה, הוא שלאירועים אלה אין מיקום תחליפי ואילו מחיצות הפרדה יש בשפע בבתי הכנסת. וזה מוביל לשאלה למה דיזנגוף? כי הכיכר סמוכה לבית הכנסת של רחוב בר־כוכבא הסמוך המכיל לכל היותר 300 איש ואשה. העירייה מוכנה "להעמדת מצללה / אוהל בחצר בית הכנסת או בסמיכות לו", אבל מסרבת לזליגת בית הכנסת לתוך כיכר דיזנגוף.
את העמדה החילונית הערכית הציגו עוה"ד חגי קלעי ועדייה שינוולד. "אין שום הבדל בין כפיית הפרדה במרחב הציבורי, לבין התניית מעבר בכיכר העיר המרכזית, לבישת חצאית, כיסוי ראש, כיפה או בורקה - כל אלו פרקטיקות דתיות שמקובלות על ציבורים מסוימים, ואינן משקפות את אמונותיהם ודעותיהם של אחרים", טענה שינוולד, "כפייתה של נורמה דתית במרחב הציבורי, ובפרט לא שוויונית, פוגעת בזכויות חוקתיות לשוויון ולחופש מדת. אין לרשות מנהלית סמכות להתיר כפייה של נורמות כאלו במרחב הציבורי ובמוסדות ציבוריים. זוהי התוצאה הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
4. הדציבלים עולים מהתחום המוניציפלי לארצי, ומהדהדים את הקרב הגדול בין המדינה היהודית למדינה דמוקרטית. הקרב על הכיכר מתלקח במקביל להשתלטות ההפיכה המשטרית, וההקצנה הדתית־משיחית שמעודדים בן גביר וסמוטריץ'. לצד הפסיב־אגרסיב של ארנון ולינור יש גם אגרסיב נטו. נעה בגון מציגה סרטון שבו קורא, אחד, אופק כסיף, להגיע ל"עצרת סליחות" בכיכר דיזנגוף, ו"אחר כך אנחנו נלך לקפלן". ולמה לקפלן? "הם מגיעים לתקוף", טוענת בגון, "מתחילים עם השתלטות על המרחב הציבורי בכיכר דיזנגוף, ואז ממשיכים לקפלן להרביץ למשפחות של חטופים ומשפחות שכולות. את הכל עוטפים בחבילה יפה של 'עצרת סליחות'". כסיף נראה ונשמע כמו פעיל הימין הקיצוני מרדכי דוד שנוהג להתעמת באלימות עם מפגינים בצומת עזריאלי וזכה כבר להוקרתו של בן גביר. גם כסיף עושה בבטחה את דרכו ללשכה.
עתירת המתפללים נארזה יפה. גויסו כל השמות הגדולים: ג'ון לוק, הרצל, בן גוריון, יצחק זמיר ואפילו מולי שגב מיוצרי "ארץ נהדרת". מצוטטת אמירה של הפילוסוף היהודי־בריטי אלן דה־בוטון ש"יום כיפור הוא מן היעילים במנגנוני יישוב הסכסוכים החברתיים שהומצאו אי פעם". כלומר, הוא היום המאחד בין יהודים לבין עצמם. ורק "העומדים בראש עיריית תל אביב", נטען בעתירה, "פועלים לסכסך ולהעמיק את הקרע החברתי בעם". העומד בראש, ראש העירייה רון חולדאי לא נותר חייב: "לא נקים מחיצות והפרדות בין גברים לנשים, בין אב לבתו, במרחב הציבורי. אני מייצר חיבורים בין בני אדם, ולא מחיצות. ההתעקשות לקיים תפילה בהפרדה וחציצה בין גברים לנשים דווקא בכיכר דיזנגוף מטרתה לאתגר ולשנות את צביונה של עירנו, עיר שמכילה את כולם ללא הפרדות וללא מחיצות".
לזכותו של השופט יקואל, הייאוש טרם הכריע אותו. הוא סיים את הדיון בתחינה נוספת לצדדים להידבר ולהתפשר. אם לא - יהא עליו לקבל הכרעה. ואם כך, מוטב שיעשה זאת כדי שיהיה מספיק זמן להגיע לערעור לעליון (כמעט ברור שהצד המפסיד יערער) שיפסוק בשאלת מלחמת יום הכיפור בכיכר דיזנגוף.
5. בית המשפט הוא אחת הזירות במאבק להכנעת המדינה הדמוקרטית־ליברלית. סיפור כיכר דיזנגוף ממחיש כיצד עושה הצד הדתי שימוש בכל המנגנונים הדמוקרטיים: בית המשפט, האכיפה הבררנית, השיח הליברלי, שיח הזכויות, הגבלת חופש הדת ועוד - כדי לדחוף עוד רגל ועוד עז. לכאורה מה רוצים כאן? מתקטננים על גדר של 15 מטר? ומחר זה כבר לא יהיה רק ביום כיפור אלא בכל שבת. ועוד גדרות יוצבו, ועוד איסורים ייאסרו. עוד דונם ועוד עז. הדמיון לא חייב להיעצר. לכן צריך למסגר את המאבק: הוא לא על המחיצה, אלא על העקרון שהמרחב הציבורי יהיה נקי מכל אמצעי שכל גוף פרטי ירצה להקים בו ולכל מטרה שהיא.
