בין הלכת 'אפרופים' לבין תיקון חוק החוזים
בין הלכת 'אפרופים' לבין תיקון חוק החוזים
המאבק על הפרשנות החוזית במערכת המשפט הישראלית
בעוד שביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים עמדו ועומדים בלב השיח הפוליטי והציבורי לאחרונה, דומה כי ניסיונות לנגוס בסמכויותיו של בית המשפט עוברים מתחת לפני השטח, וכמעט ללא שום התייחסות – וזאת על אף ההצהרה הגלויה בדבר מטרתם.
בחודש מאי האחרון, משרד המשפטים, בהובלת השר יריב לוין, הפיץ קול קורא לקבלת עמדות הציבור לעניין בחינת הצורך בתיקון החוק בתחום פרשנות חוזים, במטרה לבטל או לשנות את "הלכת אפרופים" – ההלכה הידועה והמדוברת ביותר מאז קום המדינה הנוגעת לפרשנות חוזים.
במסגרת הקריאה הובהר, כי תחום פרשנות חוזים מעסיק רבות בעשורים האחרונים, את הגורמים העוסקים בתחום, את הפסיקה ואת האקדמיה הישראלית, כאשר אחת הטענות המושמעות תדיר, בעניין זה, היא חוסר הוודאות הקיימת בקרב מתקשרים חוזיים, בכל הנוגע לדרך שבה יפורש החוזה, ככל שתתגלע ביניהם מחלוקת, והשפעתה על ההתנהלות העסקית ועל העומס בבתי המשפט.
עוד פורסם, כי בעת הזו נבחן במשרד המשפטים הצורך בקידום תיקון חקיקה, במטרה להגביר את הוודאות. הציבור הרחב ובעלי עניין, גורמי ממשל, אקדמיה, עורכי דין ועמותות מהתחום, התבקשו להביע עמדתם בנושא ולהתייחס לכך בכתב.
בקליפת האגוז, עד הלכת אפרופים, אשר נקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 6.4.95 (וחודדה בהמשך בפס"ד "מגדלי הירקות") הדרך הנהוגה לפרש חוזים הייתה באמצעות פרשנות "דו שלבית" – תחילה, נבחנה לשון ההסכם, ואם לשון ההסכם לא הייתה בהירה דיו, בית המשפט פנה לבחינת מלוא נסיבות המקרה.
הלכת אפרופים קבעה כי הדרך הראויה לפרש הסכם אינה "דו שלבית", אלא בשלב אחד, אותו יש לבצע במקביל –לפרש את תכלית ההסכם על סמך לשון ההסכם והנסיבות יחדיו, ומהן ללמוד על אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לצדדים (או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על ידי הצד האחר). עוד נקבע באותה הלכה, כי אם לא ניתן לפרש את התכלית הסובייקטיבית של ההסכם, על בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית, על פי שיקולי "רוחב", כגון הגיון, הוגנות ויעילות.
מדובר בהלכה שנויה במחלוקת, אשר לדברי רבים, גרמה ועודנה גורמת לחוסר ודאות, ופותחת צוהר גדול מדי להתערבות של בתי המשפט ביחסים בין צדדים להסכם. כך, נטען בין היתר, כי בהתבסס על אותה הלכה, יכול כל צד להסכם לטעון, כי על אף שלשון ההסכם ברורה, כוונתו הייתה שונה מהכתוב, ובכך לצקת להסכם פרשנות בדיעבד, כאשר הפרשן הינו שופט אשר כמעט בוודאות אינו מגיע מתחום העיסוק של הצדדים ואינו בקיא בו.
חשש מרכזי בפי רבים היה, ששופטים אקטיביסטיים ימהרו לטעון כי הם לא מצליחים לאתר את התכלית הסובייקטיבית של הצדדים, ולפנות לתכלית האובייקטיבית על מנת לקדם שיקולים ואינטרסים משפטיים ואישיים רוחביים, ובכך להגיע לתוצאה "ראויה" לדעתם, גם אם כוונת הצדדים להסכם הייתה לגמרי אחרת. טענה נוספת אשר נשמעה לא אחת, היא כי ההלכה גורמת לנזק כלכלי של ממש, שכן חברות זרות עשויות להימנע מכריתת חוזים אשר עלולים להגיע לבתי המשפט בישראל, ולהתפרש כתוצאה מכך באופן שונה מכוונתם המקורית.
מנגד, יש שטענו, כי מדובר בהלכה מתבקשת, שכן לא ניתן להבין את הלשון מבלי להבין את הקונטקסט בו היא נכתבה. כך, ברור שלשון חוזה אשר יכולה להתקבל אובייקטיבית, יכולה להתפרש כלא הגיונית בנסיבות מסוימות או כאשר יש מערכת יחסים מיוחדת בין צדדים (לדוגמא, בעוד שכל אחד ירים גבה למקרא הסכם בו צד מעביר לצד האחד את כל רכושו ללא תמורה, הרי שהחוזה יראה כסביר בעיני רבים כאשר מדובר בהסכם בין הורה לילדו היחיד).
כמו כן נטען, כי מדובר בהלכה אשר דווקא מקדמת התקשרויות חוזיות, שכן היא מאפשרת תיקון נדרש לחוזים אשר נכתבו באופן לו הצדדים לא התכוונו מלכתחילה, בפרט כאשר מדובר על חוזים שאינם בין שני גופים עסקיים מצוידים בעורכי דין, ומשכך לא בהכרח נוסחו על ידי הצדדים באופן אשר משקף נכונה את תכליתם. הדבר אף מאפשר "הגנה על החלש", כגון במקרים של לשון חוזה מפותלת, אשר נוסחה באופן מתחכם על ידי הצד השני במטרה להקשות על הבנת תוכנו.
אם כן, האם ביטול הלכת אפרופים ותיקון חוק החוזים נדרש? האם באמצעות התיקון לחוק ניתן לתקן עיוות רב שנים שנגרם בעקבות הלכת אפרופים, ולהחזיר את הוודאות העסקית?
ובכן, מאז הלכת אפרופים ביהמ"ש עצמו צמצם את ההלכה משמעותית, לרבות במסגרת פס"ד "ביבי כבישים" משנת 2019, בו נקבע כי יש להבחין בין חוזים עסקיים "סגורים", בין גופים חזקים ומיוצגים, בהם על בית המשפט להיצמד יותר ללשון החוזה, לבין חוזים "פתוחים" יותר, כגון חוזים בין שני אנשים פרטיים, "הדיוטות" בענייני דין, אותם ניתן לפרש באופן רחב יותר, תוך יציקת שיקולים אובייקטיביים למקרה.
יתרה מכך, גם ללא הכרסום בהלכה, על אף שעברו קרוב ל 3 עשורים מאז פס"ד אפרופים, הרי שהחששות והביקורת על ההלכה לא התממשו בפועל, ובכל מקרה, לא נשמעה טענה מגובה בראיות או נתונים עובדתיים ממשיים, לפיה שופטים בחרו להשתמש בהלכה באופן אקטיביסטי על מנת לכפות את עמדתם, או שפסק הדין מנע התקשרויות עם חברות ישראליות או גופים בישראל, או גרם לנזקים כלכליים כלשהם.
זןלת אמירה כללית לפיה משרד המשפטים שוקל לקדם חקיקה ו"קריצה" להלכת אפרופים, בקול הקורא לא פורסם איזו חקיקה בדיוק בכוונתו לקדם וכיצד היא תשנה את ההלכה. יש להניח כי חוק החוזים לא יתוקן באופן אשר ייתן מעמד סגולה יחיד ללשון החוזה ללא כל מקום לפרשנות ומבלי שתהיה אפשרות לצקת תוכן היכן שלשון החוזה אינה ברורה או היכן שלא נלקחו בחשבון נסיבות מסוימות. גם בתי המשפט בארה"ב, שם החוזים הארוכים נועדו להבטיח מתחם פרשנות קטן ככל האפשר, נדרשים לפרש חוזים. את אותם חוזים ארוכים, אגב, היינו אמורים לכאורה לראות גם אצלנו, לו גופים עסקיים אכן חששו ממעורבות יתר של בתי המשפט וניסו "לכסות כל נקודה". יתרה מכך, ביהמ"ש בפס"ד ביבי כבישים הבהיר בעצמו כי ממילא בכוונתו להיצמד ככל הניתן ללשון החוזה כאשר מדובר בצדדים "עסקיים".
ניסיון קודם לתיקון החוק במטרה לבטל את הלכת אפרופים (גם הוא ביוזמתו של לוין, בזמן כהונתו כח"כ בשנת 2011). הוביל, באופן אירוני, לכך שבית המשפט פירש את התיקון ככזה אשר דווקא מחזק את ההלכה, ולא מחליש את כוחה. כאמור, ממילא לא הייתה כל אינדיקציה כי ההלכה גרמה לשינוי משמעותי (אם בכלל) בהתנהלות בין עסקים או במידת הנכונות של חברות זרות להתקשר בהסכמים אשר עלולים היו להגיע לבתי המשפט בארץ, ובהתאם, לא נראה כי התיקון הקודם לחוק, או פרשנות בתי המשפט לאותו תיקון, השליכו על ההתנהלות העסקית או האופן בו גופים עסקיים מנסחים חוזים, וודאי שלא באופן מהותי.
ייתכן שכשאר משרד המשפטים יפרסם את עיקרי תיקון החקיקה שהוא שוקל לקדם, תתבהר התמונה באשר לכוונותיו והאופן בו הוא סבור כי התיקון יגביר את הוודאות העסקית. אולם, נכון לשלב זה, טרם ברור כיצד הדבר יתבצע, והאם הוא בכלל נדרש.
מאת עוה"ד אבי מורה ואביבה שוידל, המחלקה המסחרית, משרד עורכי דין פירון
d&b – לדעת להחליט
