השביתה בתיכונים היא אות קלון וכישלון לכל המעורבים
השביתה בתיכונים היא אות קלון וכישלון לכל המעורבים
כחצי מיליון תלמידי תיכונים בישראל לא התחילו את שנת הלימודים ב-1.9.
מדובר בדור של נערים ונערות שבשנות לימודיהם חוו ממילא פגיעה משמעותית במסלול החיים הטבעי שהגיע להם, אילו היו זוכים לחיים נורמליים בפיסת הארץ הקטנה אך החבולה שלנו.
המדובר בדור שחווה סגרים, חודשים של ניסיון לא מוצלח לקיים לימודים מרחוק עקב מגיפה, לאחר מכן חי בצל משבר זהות קשה של העם שהם דור העתיד שלו כולל הפגנות, גילויי שנאה הדדיים, קיטוב קיצוני ועוד ואם לא די בכך, מדובר בדור שמשך שנות לימודיו חווה חודשים רבים מצטברים של חיים תחת איום טילים, מבצעים שונים ובשנה האחרונה גם מלחמה במהלך אלה מערכת החינוך הייתה סגורה לתקופות ממושכות.
מדובר בדור שגם בשנת הלימודים הקודמת נמנעה ממנו היכולת הבסיסית לקבל את תוצאות השקעתו, ציוני לימודיו ותעודה המסמלת סיום עוד שלב במסלול ההתבגרות שלו. גם ציוני מבחני הבגרות אליהם למדו אלה, נמנעו מהם. זאת עקב שביתה.
מדובר בדור שגדל בתנאים לא נורמליים – תנאי לחץ, אבדן חודשים של ידע שלא הוקנה לו וללא מסגרת לה זקוקים בני נוער, בצל איומים קיומיים ומשברי זהות. זאת, עת הם שומעים חדשות לבקרים על גיבורים לא רחוקים מהם בגיל שנפלו חללים, גורל חטופים, שנאת חרדים ושמאלנים וימנים ומה לא...
כאילו שגיל ההתבגרות לבדו אינו קשה די. ולא נשכח שעוד רגע נדרוש מדור זה גם לעטות מדים ולשרת את המדינה על מנת שנוכל להמשיך להתקיים פה.
בתוך מציאות לא נורמלית זו – בזמן מלחמה קשה וממושכת – מתחוללת שביתה שמונעת מהם את שעות הקניית הידע והמסגרת שהם כה זקוקים להם, ודאי בקו הגמר של חוק לימודיהם.
ובכן, כל הצדדים המעורבים בסכסוך המתמשך והלא מסתיים הזה – משרד האוצר, משרד החינוך וארגון המורים – אחראיים על החובה לספק לילדי ישראל את הצורך הבסיסי בהקניית כלי חינוך שיסייעו להם עת ייצאו לחיים העצמאיים בעוד זמן קצר.
המדובר בחובה בסיסית כמו החובה לספק לאזרחים מזון, מים, שירותי בריאות ואנרגיה. הזכות לחינוך שלובה בזכות לחיים בכבוד, בזכות להתפתחות אישית שתאפשר גם את חופש העיסוק וההגשמה העצמית.
מה שהדור החבול הזה עבר בשנות צמיחתו ולימודיו הלא נורמליות, ייתן את אותותיו בהמשך על פני החברה הישראלית כדור זה יוביל את הכלכלה והמדינה. החובה של כל המעורבים לעשות עכשיו כל דבר כדי להקל על הנוער הזה ולסייע לו בישורת האחרונה, לפני הגיוס. זאת, בטח ובטח בזמן מלחמה ועת הוא חשוף לזוועות.
כל המעורבים בסכסוך הזה נכשלים כישלון חמור בכך. הם גם נכשלים בכך שהם אינם עושים שימוש בכל הכלים שברשותם כדי להימנע מהנזקים שהם מעוללים לדור הזה.
החוק בישראל צופה אפשרות שסכסוך עבודה יגיע למצב בו הוא יהיה 'בלתי פתיר' (ובמצב הנוכחי, הסכסוך הזה והעיצומים עוד טרם השביתה המלאה נמשכים כבר זמן רב מאוד, כשנתיים).
החוק הקנה ראשית כלי של תיווך של צד שלישי בסכסוך. התיווך יכול שיבוא לפי רצון הצדדים לסכסוך – אולם הוא גם יכול לבוא ביוזמת משרד העבודה על ידי מתווך שימונה על ידו. ברוך השם, בישראל יש די והותר דמויות רמות מעלה, עם שנות ניסיון רבות מאוד בגישור ובתיווך בסכסוכים מורכבים. מדוע הדבר לא קרה עד עתה?
בנוסף, החוק גם מאפשר להעביר חילוקי דעות בלתי פתירים לבוררות – בהסכמת הצדדים.
אבל ככל שניתן להבין, הצדדים לא שם – לא בגישור, לא בבוררות ולא בשום פיתרון 'מחוץ לקופסא'. המדינה מאשימה את המורים שהם רוצים רק לשבות וחוזרים בהם מסיכומים, המורים מאשימים את המדינה בניסיון להכניס עובדים נטולי זכויות למערכת בדמות 'חוזים אישיים'. בתוך כך כל צד משתלח בשני – ברן ארז מזה ובשר האוצר והחינוך מזה. והילדים? מי חושב עליהם? נראה שאף אחד.
אפילו בעצם ההתכתשות הזאת יש כישלון חינוכי עת אותו נוער יקר רואה שאנשים בוגרים האמונים על חייהם לא מסוגלים לנהוג באחריות, להניח את האגו בצד ולהגיע ליישוב סכסוכים.
מה שצריך היה לקרות – אם כל הצדדים היו נוהגים באחריות – היה לעגן את ההסכמות הכלכליות שאינן במחלוקת, לשחרר את הכספים שהוסכמו ואינם במחלוקת למורים ולקיים את שנת הלימודים כסדרה (ולפי פרסומים הוסכם על תוספת של כמה אלפי שקלים חדשים לשכר המורים בתשלום למפרע לתקופה שהוסכמה או לתקופה שאינה במחלוקת).
את מה שבמחלוקת עדיין, כמו דרישת ה'חוזים האישיים' החדשים, עניינים כלכליים שונים ועוד היה על צדדים אחראיים שאינם מסוגלים להגיע להסכמות בעצמם – להעביר לגישור או לתיווך לפני מגשרי על, ובהיעדר יכולת לפתור את הסכסוך גם באמצעות המגשר: להעביר לבוררות.
אגב, לעניין אותם 'חוזים אישיים' או 'טלנטים' – שמשרד האוצר מבקש להעסיק בשכר גבוה יותר אולם תוך יכולת לסיים העסקה בקלות רבה יותר, גם לכך הפיתרונות האפשריים רבים. כך למשל, אפשר להסכים על העסקת אחוז מסוים של עובדים בהסכם הקיבוצי, בשכר שייקבע על ידי החברה, תוך יצירת מסלול פיטורים ייחודי לאלה בו יש הגנה ארגונית אולם מקלה. הכל אפשרי. צריך רק לנהוג באחריות. ואם הצדדים לא יכולים כבר להגיע להסכמות – מגשר או בורר צריך לסייע להם.
אני לא טוען שחובה להפנות לבוררות סכסוכים בשירותים החיוניים בכל מקרה. אני כן טוען שיש נסיבות שבהן שעל מי שאחראי לחינוך בישראל – הן המדינה על זרועותיה והן המורים – מוטלת חובה לשקול את הנזקים ארוכי הטווח שנגרמים לדור העתיד של המדינה שלנו. ידע, שפה, מתמטיקה, כישורים חברתיים, WELL BEING, בריאות נפש, התפתחות בתנאים הגיוניים ובמסגרת הנדרשת – כל אלה הם תנאים בסיסיים להמשך קיומנו פה ולכך שלילדים שלנו יהיו חיים טובים בפיסת האדמה הקשה הזו. עזבו, אלו תנאים לכך שהם בכלל ירצו להמשיך לחיות פה.
בנסיבות שעברו על תלמידי התיכון העכשוויים עד עתה, ובנסיבות המלחמה – המשך ההתגוששות ושביתה אינם באים בחשבון, ויש לעשות, ה כ ל, כדי להימנע מכך.
הרושם המתקבל הוא שלא זה המצב.
אוהד גלעדי הוא עו"ד מומחה בדיני עבודה, שותף במשרד נ. פינברג ושות' ואבא מודאג וחרד לתלמידת תיכון ולשני מתבגרים
