משפט שדהעובדים בזכות, לא בחסד
משפט שדה
עובדים בזכות, לא בחסד
בפסק דין תקדימי, ובניגוד לעמדת המדינה, הכיר אתמול בית הדין הארצי לעבודה במשתקמים המועסקים במפעלים מוגנים כעובדים בעלי זכויות סוציאליות. בכך אימצו השופטות גישה של שילוב מוגבלים בחברה, ומעבר משיח של חסד לשיח של זכויות
בית הדין הארצי לעבודה, בניגוד לעמדת המדינה, העצים את מעמדם של בעלי המוגבלויות בחברה. זאת, בפסק דין תקדימי מאתמול שהכיר בקיומם של יחסי עובד־מעסיק ב"מפעל מוגן". שופטי הרוב, הנשיאה ורדה וירט־לבנה, השופטת סיגל דוידוב־מוטולה (שכתבה את פסק הדין המרכזי) ונציג הציבור עצמון ליפשיץ, בניגוד לדעת המיעוט של השופט רועי פוליאק ונציגת הציבור שרה זילברשטיין היפש, הפכו את החלטת בית הדין האזורי והכירו בחיים זר שיוצג בידי עו"ד ארז כהן, כ"עובד", ולא רק כ"משתקם". ההטבה הכלכלית הנלווית להכרה זו מוגבלת, כי החוק לא מאפשר לשלם לבעל המוגבלות שכר מינימום (25 שקל לשעה). שכרו החודשי של זר עמד על 1,490 שקל בלבד (כ־13.5 שקל לשעה). אבל, בית הדין זיכה אותו בזכויות הסוציאליות שמוקנות מכוח חוקי העבודה כמו הפקדות לפנסיה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ואף פיצוי מוגדל בגין היעדר שימוע.
1. ממוגבל לאדם
הפסיקה מבטאת רוח חדשה של שילוב מוגבלים בחברה
הבשורה האמיתית, מעבר להיבט הכספי, הוא ברוח החברתית־תרבותית החדשה שמקבלת ביטוי נרחב, למשל בתוכניות טלוויזיה בשנים האחרות: רוח שמבקשת לשלב את בעלי המוגבלויות בחברה. כפי שמתארת השופטת דוידוב־מוטולה: "מעבר משיח של 'חסד' לשיח של זכויות; מעבר מראיית המוגבלות במרכז לשימת האדם במרכז; מעבר מתפיסה פטרנליסטית לתפיסה הקובעת כי אדם עם מוגבלות זכאי לקבל החלטות בעצמו; ומעבר מבידוד להכללת אנשים עם מוגבלות כחלק בלתי נפרד מהקהילה, תוך ביצוע ההתאמות וההנגשות הנדרשות לצורך כך".
חיים זר, בן 61, בעל נכות נפשית מוכרת בשיעור 52%, עבד 12 שנה ב'מפעל מוגן' של מת"ש (מרכזי תעסוקה שיקומיים, מוסד ציבורי ללא כוונת רווח), שמעסיקה בעלי מוגבלויות הזכאים לשיקום. במסגרת זו מופנים "נכי הנפש" בידי משרד הבריאות למרכזי תעסוקה שמפעילה מת"ש בארבע מחלקות עיקריות: סריקה ומפתוח דיגיטליים של מסמכים (המבוצעת במשרדי הלקוחות); קו ייצור לתוויות עם חוט למוצרי אופטיקה ותכשיטים; מחלקת חשמל ומחלקה המפעילה חנות בגדים. זר שובץ למחלקת החשמל במפעל מת"ש בכפר שלם בתל אביב.
2. המדינה מתנגדת
הכרה במוגבלים כעובדים תפרוץ את תקציב חוק השיקום
תביעתו של זר נגד מת"ש נדחתה בבית הדין האזורי, שקיבל את עמדת המדינה לפיה לא התקיימו יחסי עובד־מעסיק בינו לבין מת"ש מהטעם ש"העסקתו במת"ש נעשתה מכוח חוק שיקום נכי נפש בקהילה ולא מתוקפם של יחסי עבודה אשר אינם קיימים". המדינה הדגישה כי הכרה ביחסי עובד־מעסיק לא רק שתחטיא את מטרות השיקום, אלא עלולה לפרוץ את התקציב של חוק השיקום, באופן שיפגע בסופו של דבר במשתקמים עצמם. "חברי ב"כ המדינה דיבר על חרב שמונחת על צוואר המפעלים, מדובר באותה חרב שמונחת על צווארו של כל מעסיק והיא נקראת זכויות סוציאליות ודיני מגן במשפט העבודה", אמר בדיון נציג עמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם לאנשים עם מוגבלויות. "בזכות", באמצעות עוה"ד רון דרך ועו"ד אביבית ברקאי־אהרונוף, צורפה לערעור בבית הדין הארצי כ"ידידת בית המשפט". בית הדין ביקש גם את עמדת "נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" במשרד המשפטים. היועץ המשפטי אסר על הנציבות להגיש את עמדתה בנפרד בגלל שסתרה את עמדת המדינה. זאת, לפי הכלל שהמדינה, בבתי המשפט, מזמרת בקול אחד בלבד. בכל מקרה, הזמנת הנציבות וצירופה של "בזכות" העידו על כוונת השופטים, השופטות ליתר דיוק, לדחות את עמדת המדינה ולקבל את הערעור. ואכן, בסופו של יום התקבלה העמדה המשפטית שהחוק והפסיקה אינם שוללים את האפשרות לקיום יחסי עובד־מעסיק בנסיבות דומות, אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו: האם למטרה השיקומית נלוותה גם מטרה עסקית־כלכלית שמצדיקה הכרה ביחסי עובד־מעסיק.
"בזכות" הביאה את הדוגמה של "המשקם", חברה מעורבת בבעלות משותפת של המדינה וההסתדרות הציונית המתפעלת מפעלים מוגנים, שבה נחתם מול ההסתדרות הסכם קיבוצי המעניק לעובדי החברה שכר מינימום בשיעור 73% משכר המינימום לפי חוק. "המדינה", כתבה השופטת דוידוב־מוטולה, "לא הסבירה מהו הפער לגישתה בין חברת המשקם (שהיא אחת מבעליה) — בה הוכרו העובדים המועסקים במפעלים המוגנים כעובדים — לבין המפעל המוגן בענייננו, פרט ל'מודל כלכלי אחר' עליו בנויה השתתפות משרד הבריאות, שוודאי אינה אמורה להכריע בשאלה אם מתקיימים יחסי עובד־מעסיק".
2 צפייה בגלריה
מימין: השופטות ורדה וירט־לבנה וסיגל דוידוב־מוטולה. "לא להיטיב עם המוגבל אלא לשלבו"
(אתר בתי המשפט)
3. פסק דין לפנתיאון
השופטת שילבה תכליות נשגבות עם בדיקה מדוקדקת של נהלים
דוידוב־מוטולה כתבה פסק דין לפנתיאון. נקודת המוצא שלה היא "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שמשקף שינוי משמעותי בשיח הנוגע לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. מעבר מהתפיסה ששררה בעבר של הפרדה והדרה תוך התייחסות למוגבלות כאל פגם הדורש תיקון, לתפיסה המקובלת כיום לפיה האדם עם המוגבלות הוא 'חבר רגיל בחברה שבה הוא חי'", ומכאן ש"מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו — בתוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת — במרקם הרגיל של חיי החברה". לצד חוק השוויון נחקקו חוקי שיקום נוספים. בין היתר נקבע ש"יכולת תעסוקה בשיעור 19%, מזו של אדם ללא מוגבלות, היא 'קו הגבול' שהציב המחוקק אשר מעליו יש הצדקה לראות באדם עם מוגבלות כתורם תרומה כלשהי למעסיק, באופן המצדיק כינון יחסי עבודה". מתחת ל־19% תכלית ההעסקה היא נטו שיקומית. חיים זר, ללא ספק, הוכיח יכולת שגבוהה בהרבה מ־19%.
לאחר התכליות הנשגבות, בדקה השופטת את הנהלים. "נתון נוסף העולה מהנהלים של משרדי הבריאות והרווחה הוא כי מפעל מוגן אינו מרכז שיקומי־טיפולי אלא בראש ובראשונה 'מסגרת תעסוקתית'", כתבה השופטת, "משכך, נותרת על כנה השאלה אם מתקיימים אם לאו יחסי עובד־מעסיק בין המפעל המוגן לבין המשתקמים המועסקים במסגרתו". ולכן, נדחתה עמדת המדינה ומת"ש ש"ייחודיות המפעלים המוגנים מצדיקה לקבוע כי לעולם אין אפשרות להתקיימות יחסי עובד־מעסיק".
4. הגנה על הכבוד
התובע עמד בכל המבחנים של עובד־מעסיק. יש להכיר בו ככזה
לבסוף, בחנה השופטת את המקרה הפרטי של חיים זר. לשיטתה, הוא עמד בכל מבחני עובד־מעסיק: נדרש לבצע עבודה יצרנית, עבודתו הניבה תפוקה ממשית, היו לו ממונים (גם אם כונו מדריכים), החתים שעון, נדרש להתייצב בשעות מוגדרות, קיבל תלוש שכר ובו צוינה "משכורת", נדרש למשמעת כבכל מקום עבודה. והיא מסכמת: "שוכנעתי כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין המערער למת"ש לאורך כל תקופת העסקתו במסגרתה" ולכן: "נדרשת הגנה על כבודו כאדם; וגם הוא זקוק לביטחון סוציאלי, לזכויות היסוד הבסיסיות שהוענקו על ידי המחוקק במסגרת חוקי המגן ולזכות שיישמע קולו".
ולגבי "חוסר האונים" השיפוטי בפסיקת שכר ראוי כותבת השופטת: "לא ניתן להתעלם מאי הנוחות הממשית שעולה מהתוצאה... וכל זאת מבלי שיש כל אינדיקציה כי יכולת תעסוקתו (של זר) היתה פחותה מיכולת תעסוקה רגילה".
5. הזכות לעבוד
עבודה היא "זכות בת" חוקתית הנגזרת מחוקי היסוד
את הפן הערכי של הפסיקה חיזקה הנשיאה וירט־לבנה: "בעיני, מעבר לתביעה הכספית... מר זר גם רוצה יותר מכל כי יכירו בו ובעבודתו רבת השנים כעובד ולא כמשתקם שעושים עמו חסד בעצם העסקתו. הזכות לעבוד אמנם לא הוכרה בישראל כזכות חוקתית עצמאית, אולם ניתן לראות בה "זכות בת" חוקתית, הנגזרת מזכות עצמאית המוכרת בחוק יסוד, דוגמת כבוד האדם או חופש העיסוק".
מנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נמסר: "לאורך השנים נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות פועלת לקידום שינוי בנושא המפעלים המוגנים. התמודדנו עם הטענה כי האדם במפעל הינו משתקם ואינו ביחסי עבודה עם המפעל, הצענו חלופות ופעלנו לטובת רפורמה שתכלול הבטחת הזכויות של אנשים עם מוגבלות במפעלים. בנוסף, אנו פועלים כל העת כדי לקדם את תעסוקתם של אנשים עם מוגבלות בשוק החופשי, למנוע הפלייתם ולהגן על זכותם להתפרנס בכבוד בסביבת עבודה פתוחה, משלבת ונגישה בהתאם לאמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות. אנו מקווים כי בעקבות פסק הדין נראה שיפור וקידום רפורמה משמעותית בתעסוקת אנשים עם מוגבלות בכלל ובהעסקת אנשים עם מוגבלות במפעלים מוגנים בפרט. נמשיך לפעול על מנת לוודא שהפסיקה תוביל לשינוי משמעותי בתחום".
