משפט שדהפרופ' דניאל פרידמן מציג: מבית עבדים עד ליחס לפליטים
משפט שדה
פרופ' דניאל פרידמן מציג: מבית עבדים עד ליחס לפליטים
פרק חדש בספרו של שר המשפטים לשעבר “הרצחת וגם ירשת”, משרטט את החלק המרכזי שתפסו חוקי החמלה בתהליך הפיכת אסופת העבדים שיצאה ממצרים לעם ישראל. אבל פרקי הנביאים מלמדים שאותו העם לא ממש הקפיד לתת הגנה לנזקקים. כמו אז, כן היום
1. בלי הסברים: התנ”ך לא מסביר מדוע ישראל הוא העם הנבחר של אלוהים
חג הפסח מציין את הפיכתה של אסופת העבדים שיצאה ממצרים לעמו הנבחר של האל. ההכרזה התקיימה במעמד חגיגי בהר סיני שם קיבל נציג העם, משה רבנו, את עשרת הדיברות, שיחד עם ברית המילה, הסדר שנחתם עם נציג קודם, אברהם, עיגנו וקיבעו את הקשר שלא ניתק מאז בין העם לאלוהיו.
ומדוע נפלה הבחירה דווקא על עם ישראל? התנ”ך, כותב פרופ’ דניאל פרידמן, לא ממש מסביר. פרידמן מנסה לפצח את הסוגיה בפרק חדש שכתב לספרו “הרצחת וגם ירשת – משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא” (הוצאת ידיעות ספרים). מהדורה מחודשת של הספר יצאה לאחרונה ביחד עם פרק חדש “יציאת מצרים — העם שנוצר מבית עבדים כשספר חוקים בידו”.
2. בחירה באנדרדוג: אלוהים בוחר להרעיף את חסדו על החלכאים ונדכאים
לפני שנגיע לספר החוקים, מקדים פרידמן הסבר חברתי־סוציאלי: “סבלם של העבדים העבריים ועוניים הוא שהביא להם את חסד האל”, כלומר בחירה באנדרדוג. “מי שהסיק מסקנה מרחיקת לכת אף יותר מזה היה ישו, שהיהדות דחתה והנצרות אימצה כבנו של האל”, טוען פרידמן. “בעיני ישו, חסדו של האל ניתן לעניים. לאדם עשיר שבא להיוועץ בו הציע: ‘לך מכור את רכושך ותן לעניים ויהיה לך אוצר בשמיים’”.
ולישו היתה עוד תובנה: הוא תיעב טייקונים. כך עולה מהמשפט המפורסם ששולח אותם היישר לגיהינום: “נקל לגמל לעבור דרך נקב מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלוהים”. במובן זה אימצה מדינת היהודים את הרעיון הזה בהדרגה. עד המחאה החברתית סגדו כאן לטייקונים, ומאז מגלגלים אותם בזפת ונוצות. במשפטים פליליים (הדנקנרים, אלוביץ’), בפשיטות רגל והתרסקות כלכלית ועד להפיכתם לגרוטסקה סאטירית, עיין ערך “הטורטלים”.
3. חמלה לחלשים: חוקי החמלה הם חלק מרכזי מהחוק המקראי, וכוללים חובת סיוע
העדפת החלשים בתורת ישראל ואימוצה בידי עם ישראל לא הלכו למחוזות הרחוקים של ישו, אבל דמותו והווייתו של העם הנבחר נוצקו במערכת חוקים שבמרכזם החמלה לחלשים - לגר, לאלמנה וליתום. עם ישראל נוצק בתבניות של חוק. “בחירת העם היתה מלווה בצעד דרמטי נוסף”, כותב פרידמן, “מתן חוקי התורה. זהו העם היהודי שנולד כשספר חוקים בידו, ובמהלך ההיסטוריה הוקדש חלק נכבד מהאנרגיה של עם הבחירה ללימוד חוקים אלה”.
ומתוך החוקים האלה “חוקי החמלה תופסים חלק מרכזי מהחוק המקראי”. חוקי החמלה כוללים חובת סיוע לעניים וחובה להושיט עזרה לזולת ולמי שנמצא במצוקה.
המקרא גם דואג להסביר כי הבסיס הרעיוני לכל החקיקה רבת־ההיקף ויוצאת הדופן הזו הוא הזיכרון ההיסטורי של העבדות במצרים. ואכן הדברים: ו”זָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” חוזרים ונשנים, ומובאים כבסיס לקודקס החוקים של עם ישראל.
4. מחאה חברתית: נביאי ישראל זעקו על עושק האלמנות והיתומים
ההיסטוריה המקראית מלמדת על כך שעם ישראל לא ממש הקפיד למלא את חוקי החמלה המקראיים. ואיך אנחנו יודעים את זה? מהדגש של המספר התנ”כי על זעקת המחאה של נביאי ישראל על עושק אלמנות ויתומים. אם תרצו, הם היו מבשריה הראשונים של המחאה החברתית. “לנביאי ישראל המקראיים”, כותב מיכה גודמן בספרו “חזרה בלי תשובה” (הוצאת דביר), “היתה טענה אסטרטגית. חסינות של החברה מפני תבוסה צבאית או קריסה כלכלית תלויה במידת רגישותה החברתית. הם ניסו לשכנע את העם לשנות את תפיסת הביטחון שלו. הם ניסו לשכנע אותו שטקסים דתיים אינם מקנים חסינות בפני אסון, ושפעולות הפולחן אינן מגינות על החברה. מה כן מגן עליה? הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה”. גודמן, כמו פרידמן, מזכיר את יציאת מצרים, לא רק כסיפור של יצירת העם שיצא משעבוד לחירות, אלא גם כסיפור שנוגע לפרט שנועד להטמיע את לקח העבד. “כל אלה”, כותב גודמן, “הם תזכורת לאדם החזק שפעם היה חלש. ההנחה הפסיכולוגית המקראית היא שככל שהאדם מישראל יהיה מחובר לחולשה שלו, כך הוא יוכל להיות קשוב יותר ורגיש יותר לחולשתם של אחרים”.
5. זיכרון קצר: שוכחים את העבר כעבדים במצרים וכפליטי מלחמת עולם
בהקבלה להיום, ניתן להמשיל את הזיכרון הקצר של העם לעברו כעם עבדים לזיכרונה ולקחיה של השואה שפקדה את העם במאה ה־20. זאת באמצעות הביקורת על קשיות הלב של מדינת ישראל כלפי הפליטים המתדפקים על דלתה. העם, שפעם היה מוכה ונרדף, סוגר היום את שעריו ואת לבו בפני הנרדפים. הלקח האקטואלי הוא שמדינותיו של העם היהודי, בתקופות השונות של ההיסטוריה, בימי המקרא ובימינו אלה ממש, לא קשובות במיוחד – לא לעבדים ולא לנרדפים, אף ששתי קטגוריות אלו אמורות לשקף את הסבל האישי שחווה העם על בשרו. במצרים ובאירופה.
2 צפייה בגלריה
פליטים מאוקראינה נקלטים בנתב”ג. ישראל מפגינה קשיות לב כלפי הפליטים המתדפקים על דלתה
(צילום: יריב כץ)
היחס לפליטים ומהגרי עבודה זרים ניזון גם מתפיסת האיום על הזהות היהודית של המדינה. וזהו דיסוננס שטבוע עמוק בתוך מציאות חיינו – ההגמוניה היהודית שנשענת על קטלוג דתי־גזעי קפדני ברישומי ותכתיבי הרבנות האורתודוקסית ששולטת בחיינו (דיני מעמד אישי, כשרות ועוד) סותרת לעתים את הנדיבות והחמלה האנושיות המתבקשות אל מול גויים שנזקקים לחסדינו.
ואפשר לדבר גם על החמלה הפנימית שנגזרת מ”עניי עירך קודמים”. האם מדינת ישראל מאירה פנים לענייה או שהיא עדיין מעדיפה את טייקוניה? הדיון בשאלה הזו חורג ממסגרת סקירת ספרו של פרידמן. נאמר רק שהפערים החברתיים והכלכליים הולכים ומעמיקים, ויוקר המחיה המאמיר פוגע בחלשים, העשירים מרוויחים ממנו.
6. בין טוב לרע: תבונת השיפוט היא הקרובה ביותר לתבונה האלוהית
מאיר שלו בספרו “ראשית” כתב שהטקסט של עשרת הדיברות הוא המילים הכתובות הראשונות שנזכרות בתנ”ך: “עד אז לא נכתב ולא נקרא דבר. דיברנו, סיפרנו, בכינו, זעקנו, שאלנו, ביקשנו, אמרנו – אבל לא כתבנו ולא קראנו אף מילה אחת”. כלומר הטקסט המכונן של עם ישראל הוא לא שירה ולא פרוזה, אלא החוק. והמשפטיזציה הזו של הקיום היהודי קדמה אפילו לאהרן ברק ולבג”ץ. והמשפטיזציה הזו באה לידי ביטוי גם בהתפתחות דמותו ומעמדו של השופט.
פרידמן סוקר את ההעברה ההדרגתית של סמכויות השפיטה מאלוהים לבני האדם, לאישים כמשה, דניאל ושלמה שעוטר בתואר ”החכם באדם”. ולמה? כשאלוהים נגלה לו בחלום ושאל למבוקשו, ביקש שלמה “לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע”. אלוהים נעתר לבקשה. הסיפור מלמד על זיהוי בין חוכמת האל לחוכמת השפיטה, ועל מסקנה נוספת - שמקצוע השופט הוא המקצוע הקרוב ביותר לאלוהים. מבחינת הכוח, האחריות והתבונה הנדרשת — “להבין בין טוב לרע”.
7.מחורבן לחורבן: הקשר בין חורבן בית ראשון לבין “חורבן” המשפט והתנכרות לחמלה
פרידמן קושר בין חורבן בית ראשון לבין “חורבן” המשפט, להתנכרות לדיני החמלה בכלל ולהגנת העבדים בפרט. הבבלים צרו על ירושלים והחריבו את בית המקדש. “תיאור זה של כיבוש ירושלים, שבו משולב שחרור העבדים ותפיסתם מחדש”, הוא כותב, “מעצים את חשיבות עקרון ההגנה על העבד, הגנה הכרוכה בזיכרון שחרורו של עם ישראל ממצרים מבית עבדים. הפגיעה בעיקרון זה מוצגת על ידי ירמיהו כגורם מרכזי לחורבן, לכיבוש ירושלים ולהרס בית המקדש”.
