הצעת חוק פרי העץ המורעל – מהפכה משפטית או הנצחה של מצב קיים?
הצעת חוק פרי העץ המורעל – מהפכה משפטית או הנצחה של מצב קיים?
הצעת החוק בעניין פסילת ראיות שהושגו בניגוד לחוק, אשר עברה לאחרונה בקריאה ראשונה בכנסת, אולי נראית במבט ראשון כמהפכה משפטית אולם בפועל היא אינה עתידה לשנות את המצב הקיים
לאחרונה עברה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות, הכוללת הוראה המקנה לבית המשפט סמכות לפסול ראיה שהושגה שלא כדין. הצעת חוק זו זכתה לכינוי "פרי העץ המורעל".
הצעת החוק מוצגת כמהפכה של ממש בכל הנוגע למעמדן של זכויות חשודים במשפט הפלילי וכמהלך חשוב לקידום המחויבות לשמירה על הליך הוגן ועל טוהר ההליך השיפוטי.
על פי הנטען בדברי ההסבר, הצעת החוק החדשה מרחיבה את כלל הפסילה הנהוג כיום, ומאפשרת לבתי המשפט שיקול דעת רחב יותר בבואם להכריע בעניין קבילותן של ראיות שהושגו בדרך פסולה.
דא עקא, עיון מדוקדק בנוסח החוק המוצע, מלמד כי מלבד הערך הדקלרטיבי מכך שהסמכות לפסול ראיות שהושגו שלא כדין תעוגן בחוק הכתוב, הרי שאין בהצעת החוק החדשה כל בשורה של ממש, והלכה למעשה מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת.
בשנת 2006 פרסם בית המשפט העליון את פסק הדין התקדימי בעניין יששכרוב, במסגרתו נפסלה הודאה של חשוד אשר הושגה תוך פגיעה בזכויותיו. פסק הדין אימץ את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ולפיה לבית המשפט מוקנה שיקול דעת לפסול את קבילותה של ראיה בפלילים, וזאת כאשר מדובר בראיה שהושגה באמצעים בלתי חוקיים. בהקשר זה הודגש כי אין מדובר בפסילה אוטומטית כי אם בשיקול דעת המאפשר הכרעה בכל מקרה לגופו.
בכך שונה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית מדוקטרינת "פרי העץ המורעל", הנהוגה במשפט האמריקני. בעוד במשפט האמריקני כל ראיה שהושגה באופן בלתי חוקי נפסלת באופן אוטומטי, ללא כל מקום לשיקול דעת בעניין, הרי שעל פי הפסיקה הישראלית הפסילה איננה אוטומטית אלא משתנה בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות.
מכל מקום, בגדרי שיקול הדעת השיפוטי, נקבעו בפסק דין יששכרוב שלושה עקרונות מנחים:
א. אופיה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה;
ב. מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה;
ג. הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה.
ביחס לעקרון השלישי, נאמר בפסק הדין כי הוא "אינו נקי מקשיים", שכן דווקא בעבירות חמורות יש להקפיד הקפדה יתרה על זכותו של הנאשם להליך הוגן, וקיים קושי בהפעלת הדוקטרינה בעבירות קלות בלבד. בפסיקות מאוחרות יותר, אף קבע בית המשפט העליון באופן ברור כי חומרת העבירה לא תהווה שיקול להימנע מפסילת ראיה. אף על פי כן, בפועל נדיר למצוא זיכוי בעבירה חמורה בשל פגמים באופן השגת הראיות.
סעיף החוק המוצע קובע את הדברים הבאים:
"12א. (א) בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה, ובכלל זה הודעה, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שהראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תפגע בזכות להליך, בשים לב לאינטרס הציבורי בעניין קבלת הראיה.
(ב) לעניין סעיף זה, ראיה הושגה שלא כדין אף אם הושגה תוך הפרת הדין כלפי מי שאינו הנאשם"
כפי שניתן לראות, העיקרון הכללי שהיה נהוג עד כה נשמר גם בנוסח החוק המוצע. אין מדובר בפסילה אוטומטית של כל ראיה שהושגה שלא כדין, אלא בהכרעה הנתונה לשיקול דעת בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו הכוללות. בדומה לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, גם כאן המבחן שנקבע ביחס לשיקול דעת זה הינו מבחן כללי ואמורפי – מבחן הפגיעה בזכות להליך הוגן, בשים לב לאינטרס הציבורי בעניין קבלת הראיה. הצעת החוק אמנם מתיימרת, כאמור, להרחיב את יריעת האפשרויות לפסילת ראיה ולהעניק משקל משמעותי יותר לזכות להליך הוגן, אולם בפועל נוסח החוק המוצע שהתגבש בסופו של דבר אינו מעניק כל ערך מוסף מעבר לפסיקה הנהוגה כיום.
כך, כאשר יידרשו בתי המשפט לראשונה לפרשנות סעיף חוק זה ולמשמעות שיש להקנות למבחן שנקבע בו, נראה, כי אלה יעדיפו לפרש את הוראות החוק החדש בראי הפסיקה הנוהגת, קרי על בסיס העקרונות שנקבעו בעניין יששכרוב ובפסיקות המאוחרות לו.
אמנם, מדברי ההסבר להצעת החוק, עולה כי הדרישה לפגיעה "מהותית" בזכות להליך הוגן, הנוהגת על פי הפסיקה כיום (ראו עקרון א' דלעיל), הושמטה בכוונת מכוון מנוסח החוק המוצע, באופן אשר עשוי ללמד על הרצון להרחיב את סמכות הפסילה ולאפשר את פסילתן של ראיות שהושגו שלא כדין, גם אם הפגיעה בזכות להליך הוגן לא הייתה פגיעה "מהותית", ואולם יש לשים לב כי חלף זאת החוק מציג הוראה אחרת, בעלת משמעות מעשית דומה למדי – "בשים לב לאינטרס הציבורי בעניין קבלת הראיה".
מכאן שבהחלט קיים חשש לכך שאף השיקול של חומרת העבירה – לגביו, כאמור, נפסק באופן עקרוני כי אין להעניק לו כל משקל – יוחזר כעת בדלת האחורית. שהרי ברי ש"האינטרס הציבורי" מחייב, בראש ובראשונה, את ההגנה על שלום הציבור מפני עבריינים שביצעו עבירות חמורות.
ימים יגידו כיצד יכריעו בתי המשפט במקרים מעין אלה, אך כבר בשלב זה ניתן לומר שאין בנוסח החוק החדש כל הנחיה ברורה כלפי בתי המשפט להעניק משקל משמעותי לזכות להליך הוגן מעבר למשקל המוענק כיום.
נוסף על כל האמור עד כה, החוק המוצע נמנע מלהתייחס לשלל סוגיות כבדות משקל הנלוות לסמכות הכללית לפסול ראיות, ובכללן – מעמדה של ראיה נגזרת, השלב במהלך המשפט בו יש לדון בשאלת פסלות הראיות ועוד. בכך הוחמצה ההזדמנות לקדם במעט את הוודאות המשפטית בנושא ולהימנע מפסיקות סותרות.
העניין היחיד לגביו קיים חידוש בחוק המוצע, הינו בכל הנוגע למעמדה של ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכויותיו של עד. סוגיה זו טרם זכתה להלכה ברורה מצד בית המשפט העליון, כאשר במספר פסקי דין הביעו שופטי העליון, באמרות אגב, את הדעה כי יש להחיל את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית גם על עדויות עדים. כעת, קובע החוק המוצע באופן ברור כי "ראיה הושגה שלא כדין אף אם הושגה תוך הפרת הדין כלפי מי שאינו הנאשם".
סוף דבר, החוק המוצע איננו מהווה בשורה משמעותית ומנציח – הלכה למעשה - מצב קיים. החוק אינו משנה את נוסחת האיזון הרווחת כיום, אינו מתווה כללים שיסייעו להבניית שיקול הדעת השיפוטי ואף נמנע מלהתייחס לשלל סוגית נלוות נוספות.
מאת טל גבאי, עו"ד, פריד–גבאי, משרד עו"ד
