דעה להתחסן או להסתגר: זו כפייה
דעה
להתחסן או להסתגר: זו כפייה
סרבני חיסונים בישראל חווים מציאות שבה ההגבלות המוטלות עליהם מתעצמות מיום ליום בקצב אקספוננציאלי. בנסיבות אלו נראה שהגיעה העת לומר דברים כהווייתם - החברה בישראל אינה רק "מעודדת" התחסנות, אלא מבקשת ופועלת לכפות חיסונים על אזרחיה
בעת האחרונה מתקיימים דיונים ערים בשאלה אם נכון ומוצדק לכפות חיסונים על כלל האוכלוסייה. ספקטרום הדעות מגוון, אך נדמה שהנחת המוצא המשותפת למרביתם היא שנכון לעתה לא מתקיימת מדיניות של כפיית חיסונים בישראל. האומנם?
סרבני חיסונים בישראל חווים מציאות שבה ההגבלות המוטלות עליהם מתעצמות מיום ליום בקצב אקספוננציאלי. בעת הזו דה פקטו - סרבן חיסון מנוע מכניסה למקומות בילוי, מוסדות תרבות, מסגרות חינוך, ואפילו מקום עבודתו, מקור לחמו, מצוי בסכנה מתמדת. לכך מתווסף גינוי חברתי הולך ומסלים. סרבני החיסונים מכונים בפי רבים כמקור הרוע והרשע, החל מטיפשים גמורים ועובדי אלילים וכלה בבוגדים ואפילו רוצחים. ככל שניתן לצפות, ובהתחשב בקצב ההסלמה שאנו עדים לו, בקרוב מאוד סרבני החיסונים ימצאו את עצמם חסרי עבודה, מבודדים, מנודים חברתית, ואולי אף כלואים בבתיהם. בהינתן מציאות זו, ספק רב אם אין מדובר הלכה למעשה במדיניות שתכליתה כפיית חיסונים.
יאמרו המבקרים שכל עוד אין מזריקים חיסונים בכוח לגופם של אנשים, אין מדובר בכפייה. זוהי תפיסה נאיבית במקרה הטוב ומניפולטיבית במקרה הרע, שהרי לכפייה צורות שונות הנבדלות זו מזו בתוכנן אך לא בתכליתן: לשבור את רצון הפרט ולהביאו לקבל על עצמו תכתיב חיצוני, גם אם מנוגד לאמונתו או לעקרונותיו. ואכן בימים אלו סרבני החיסון נאלצים לוותר על זכויות בסיסיות רבות, ובאופן חסר תקדים.
לשם המחשה, אך לפני זמן לא רב פגיעה בחירות של אדם באמצעות הטלת מגבלות על יציאתו מהבית, מגבלות תנועה או כניסה למקומות מסוימים התקיימה כמעט אך ורק במסגרת המשפט הפלילי נגד חשודים ונאשמים בעבירות פליליות, בצו של שופט ולאחר דיון ממצה והוכחת התקיימותן של עילות חוקיות להגבלת חירות.
כפרקליט פלילי בעבר זכורים לי מקרים רבים בהם שחרור בתנאים של חשוד/ נאשם אחד בודד בפלילים הצריכו דיונים ממושכים, עיסוק פרטני בראיות, ייצוג הולם והכרעה שיפוטית. כל אלו התקיימו על בסיס הנחת מוצא משותפת ובלתי מעורערת ולפיה חירותו של אדם היא ערך מקודש. והנה, כיום מאות אלפי אנשים (ובכללם מאות אלפי ילדים) מודרים מחיי ציבור, חברה, חינוך, תרבות ופנאי, וזאת בהחלטות קבינט ליליות שתוכנן אינו ידוע, ושאלת הצדקתן לעתים לוטה בערפל.
ישובו ויאמרו המבקרים: יתכבד הסרבן ויבצע בדיקת קורונה לפני קיום מגע עם הציבור. אלא שתוקפה של בדיקה זו מוגבל ועלותה גבוהה. היא מחייבת הקצאת זמן ומשאבים לביצוע הבדיקה, המתנה לקבלת התוצאה וכדומה. הדרישה/ הציפייה לכך שאדם יבצע בדיקת קורונה בטרם כל יציאה מביתו למקום בו נוכח ציבור אנשים (קטן או גדול) כדוגמת מסעדה, קולנוע, חתונה, הרצאה, מקום תפילה וכדומה אינה מעשית ולא ישימה.
יוצא מכל אלו שלאמיתו של דבר החברה בישראל מעמידה בפני סרבן החיסון שתי ברירות: להתחסן או להסתגר, בבחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני!"
אולם חרף המציאות האמורה (ההולכת ומסלימה מיום ליום כאמור) נראה כי השיח הממסדי, הציבורי והתקשורתי עודנו דבק בהעמדת פנים, בהימנעות מ"לקרוא לילד בשמו", בהדחקה, או למצער בהסתרה מכוונת, של המציאות כהווייתה. בהצגת הדברים משל דובר היה בקמפיין לעידוד התחסנות. הא ותו לא.
בנסיבות אלו נראה שהגיעה העת לומר דברים כהווייתם: החברה בישראל אינה רק "מעודדת" התחסנות, אלא מבקשת ופועלת לכפות חיסונים על אזרחיה.
רק משעה שנסיר את הלוט ונכיר במציאות זו כהווייתה, נוכל לקיים דיון אמיתי בשאלת הלגיטימציה החוקית, המוסרית והחברתית לכפייה זו - דיון, אשר יקשה להטיל ספק בנחיצותו, תהא ההכרעה בו אשר תהא.
(גילוי נאות: כותב מאמר דעה זה אינו "סרבן חיסונים", ואף סבור כי אין כל צורך להיות כזה כדי להשמיע את העמדה האמורה)
דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים, עו"ד, בעבר פרקליט בפרקליטות המדינה, וכיום מרצה למשפט ופילוסופיה
